בשנים האחרונות דיסני גילתה שלא כזה קל להפיק סדרת טלוויזיה טובה, אפילו – ואולי במיוחד – כשעובדים עם חומר מוכר ואהוב. בגזרת מארוול למשל, שורה ארוכה של סדרות הניבה אולי תוצר אחד טוב ואחד בינוני. ובמלחמת הכוכבים, המצב לא הרבה יותר טוב. "המנדלוריאן" היא הסדרה הראשונה מהעולם הזה שדיסני הפיקה, ובהחלט גם הטובה ביותר. שילוב של כתיבה סולידית, קאסט טוב, בניית עולם מצוינת ויצור ירקרק קטן וחמוד הוליד שתי עונות של טלוויזיה מהנה ורוויית אקשן, שמעולם לא נתנה את ההרגשה שהיא מנסה לעשות יותר מדי. זה לא היה שייקספיר, זה לא היה הסופרנוס, אבל היי, זה היה טוב.
אך אז צצה בעיה. בין העונה השנייה לשלישית יצאה סדרה אחרת שמתרחשת בעולם מלחמת הכוכבים: "אנדור". שם הטון היה שונה לחלוטין. העלילה עסקה במאמציה הנואשים של חבורת מורדים להילחם באימפריה מרושעת ומדכאת, ובניגוד לרוב המוחלט של יצירות מבית מלחמת הכוכבים, זו הייתה מלחמה חשוכה, מדכאת ורעה – ומובן שבדיוק בגלל זה, אנדור הייתה מצוינת. פתאום דיסני הוכיחו לנו שכשהם רוצים, הם יכולים לעשות סדרה שהיא לא רק כיפית מאוד, אלא ממש איכותית. ואז עלתה שאלה מתבקשת: מה נחשוב על המנדלוריאן כשהיא תחזור לאוויר?
לפני שנשיב, תקציר למי שאינם מכירים (למעט הז'רגון הגיקי). המנדלוריאן מספרת את סיפורו של דין ג'ארין (פרדו פסקל), שהוא מנדלוריאן – צייד ראשים שלבוש מכף רגל ועד ראש בשריון ובעל מיומנות מפחידה בלחימה. בעונה הראשונה ראינו אותו מגלה את אחד הסודות השמורים ביותר בגלקסיה, בדמות תינוק ירוק וחמוד ברמה מפחידה (המכונה בלשון העם "בייבי יודה", על שם הדמות מהסרטים המקוריים) שיש לו פוטנציאל של יכולות מדהימות, ולכן כל מיני טיפוסים מפוקפקים רוצים לחטוף אותו ולהשתמש בו לרווחתם האישית. במהלך העונות הבאות המנדלוריאן שלנו יוצא למסע ארוך ופתלתל להציל את הילדון ולממש את הגורל שלו, וכמעט בכל פרק הוא גם נתקל בתרחיש או בבעיה שדורשים את מיומנותו הייחודית כסוג של קאובוי בחלל.
הסדרה עבדה היטב בעיקר בזכות זה שהיא הורכבה מעלילות קצרות. כדי לתת לסיפור הרגשה קלאסית של מלחמת הכוכבים אבל גם כדי שיהיה מקורי, היוצרים שאבו מאותה באר של ג'ורג' לוקס כשהוא החל ליצור את הסרטים ב־1977: שילוב של סיפורי מערבונים ומעללי סמוראי. כך ראינו את המנדלוריאן מציל כפר מדוכא וחסר חוק מידיהם של בריונים סדיסטים, מסתבך בחיפושים אחר פושע נמלט ועוד היד נטויה. זה לא שהעלילה שליוותה אותנו מפרק לפרק לא הייתה טובה, היא פשוט הייתה פחות מעניינת מהסיפורים הסגורים שהתחלפו מפרק לפרק.
העובדה הזו הייתה מרגיעה לקראת העונה השלישית. מה אכפת לנו אם המנדלוריאן לא ממש תוכל להגיע לפסגות הדרמטיות של אנדור או של סדרות דרמה טובות אחרות? כל עוד יספקו לנו כל שבוע סיפור טוב, הרבה אקשן וכמה שניות של בייבי יודה עושה משהו חמוד, אנחנו נהיה מרוצים. אחרי הכול, פורמט דומה הוביל להצלחה מסחררת ב"ג'סטיפייד", מערבון מודרני שלא רק סיפק לצופים סיפור טוב כל שבוע, אלא בהמשך גם שזר עלילות רחבות מרתקות.
בהתחלה חשבנו שזה בדיוק מה שנקבל. אבל רק בהתחלה. אחרי כשליש עונה, נראה שהיוצרים עושים טעות פטאלית: הם מתרחקים מהפורמט שעבד. רק לדוגמה, הפרק השלישי נפתח בקרב אווירי רווי אדרנלין שלא היה מבייש את "אהבה בשחקים" – ואז עובר ללא הצדקה לעלילה חדשה וזרה לחלוטין (ללא הדמויות הראשיות) ומבזבז עליה 40 דקות משמימות של מלודרמה בינונית, ונגמר. לא ברור אם ההצלחה של אנדור עוררה רצון להחליף טון גם במנדלוריאן או שמא נמאס ליוצרים לחשוב על סיפור חדש כל שבוע והם עברו מוקדם יחסית לשלב השני והנורא של יותר מדי סדרות: נבירה בדמויות עצמן במקום להציג ולפתח אותן על רקע העלילה. למען הסר ספק, המנדלוריאן עדיין כיפית לצפייה, ומי יודע אם בהמשך העונה היא לא תתקן את דרכה ותחזור למוטב. אבל בינתיים, מתקבלת התחושה שהקסם מתחיל להתפוגג.
המנדלוריאן, עונה 3, דיסני+
