אולי רונה קינן הבינה פתאום שעכשיו היא המבוגר האחראי. זו הבנה עמוקה שמחלחלת אלינו מדי פעם, כמו בפעם הראשונה שנשארים לבד עם האח הקטן ופתאום, למשך ערב שלם, כל כובד האחריות על ארוחת הערב (שאמא בישלה מבעוד מועד) והמקלחת (שאבא סידר עם המגבת והפיג'מה) מוטל כל־כולו על כתפינו הצרות. אבל לאט־לאט המאזן משתנה באמת, ופתאום בני אדם מסתכלים ימינה ושמאלה ומגלים שהם המנהלים, שהם אלה שחותמים על המשכורות, שהם הדוקטור המאבחן או ההורה שממתין להיכנס לכיתה ולשמוע מה יש למחנכת להגיד על הילד. וזו כנראה ההבנה שנחתה עליה באלבום החדש "עיר בלי געגוע". אולי זו האמהות, אולי השנים המטורללות של הקורונה ויש מצב שאלו פשוט החיים שקרו בדרך. בכל אופן, "עיר בלי געגוע" אורז את הבגרות של קינן ומשאיר אותה פרומה במקומות הנכונים. את כל 11 השירים יצרה קינן בעצמה, אבל היא פתחה את דלת האולפן לאמנים נוספים שליוו אותה בשלבים השונים של ההפקה כמו אורי קוטנר, אלדד גואטה, עומר שונברגר, יזהר אשדות ותמיר מוסקט.
קינן לא הייתה צריכה להגיע לאלבום השביעי שלה כדי לשחרר יצירות מוקפדות ומהודקות. כבר שנים שאף שערה לא קופצת בתסרוקות המוקפדות של השירים שלה ואיכשהו, למרות זאת, קצב היצירה שלה כמעט מסחרר. בארבע השנים האחרונות היא הוציאה שלושה אלבומים. רוק, פעמים מחוספס פעמים כמעט עדין, בעברית ובאנגלית, ותוך שיתופי פעולה עם יוצרים גדולים ומוערכים.
בחודשים האחרונים ראו אור סינגלים שונים מתוך האלבום. "לא חזרתי לעשן" הוא סוג של שיר מחאה באווירה פולקית. הווי הראשון על נושאים בוגרים מסומן גם הוא בשיר, שעוסק בחברת השפע הבזבזנית שמצקצקת על חיים בריאים ונכונים במעטפת פלצנית וצבועה. כמעט כהמשך ישיר קינן נפרדת מחיי הלילה או שלא, בשמחה או שלא, בשיר "המסיבה לא נגמרה". הקליפ הנהדר צולם במקום הקבוע שבו נהגה לבלות, "ג'וז לוז", והיום הוא בעיקר נוסטלגיה עבורה, ודרכו היא מספרת על היחס המשתנה גם להיבט הזה של החיים.
כמובן האמהות מבצבצת מפעם לפעם. ב"הדירה בגאולה" וב"אמצע אוגוסט, בוגרשוב, עכשיו". גם אכזבות וחלומות בענייני קריירה מופיעים בשיר הכמעט מומחז "טקס חלוקת פרסים דמיוני". וישנו השיר המעולה שקינן שרה עם אלון עדר, "סנה שלא בוער" – שמשום מה הזכיר לי את "מות התפוז", אולי המקצב. השיר דוקר את הכאב על האש שכבתה, את התשוקה שנשחקה לטובת השגרה המשכיחה, את ההירדמות מתחת לשמיכה ענקית של מטלות היומיום. ומעל כל אלה חוסר האונים מול התהליך הבלתי נמנע הזה שתוקף כנראה את כולנו. אין דבר עצוב יותר מסנה שלא בוער, שרה קינן בצדק.
האלבום, כמו קינן בעצמה, הוא תל־אביבי. השלג בתל־אביב מופיע על תמונת האלבום, היא העיר בשמו ובשיר הנושא, הרחובות, מזג האוויר, המסיבות והדו־שיח המתמיד שהעיר מייצרת – כולם מופיעים בו ומהלכים קסם. אבל זוהי גם הנישתיות שמשאירה אותה קצת סגורה בדל"ת אמות. כי יחד עם היופי והביטוי המוזיקלי המדויק של המסרים, הקהל לשירים בוגרים כאלה הוא לא ענק. אף שהכרטיסים להופעות שלה נגמרים, כנראה אף אחד מהשירים לא יגיע לראש המצעדים. בשלב הזה של הקריירה של קינן, עם כל הבגרות, זו כנראה גם לא שאיפה. היא יודעת היכן נמצא הקהל שלה ויוצרת לא כדי לרצות אף אליל רייטינג. ובכל זאת, זו נקודת חולשה שראוי להתעכב עליה: חולשה שלה, אולי חולשה של הקהל או של מי שמרכיב את הפלייליסטים אבל בדור חסר סבלנות כשלנו, שירים שדורשים אורך רוח מתקשים להגיע לצמרת ההשמעות, ומוזיקה יוצרים כדי שכמה שיותר אנשים יאזינו לה.
ובשולי הדברים, חוץ מעיסוקיה המוזיקליים קינן היא גם מפגינה פעילה נגד הרפורמה המתוכננת במערכת המשפט ובכלל נגד יישום המדיניות של הממשלה הנבחרת. זה לכאורה לא קשור בכלל למהלך העניינים של המדור או לאלבום החדש, אבל זו עובדה שמדגישה שאחרי הדעות והמחלוקות, וכשצלילים מתחברים אז יש חוט לא כל כך דק, של יצירה, חיים משותפים ובנייה של עתיד שמשאירים אותנו אחד.
