רעות, גם אני כמוך רואה את הרפורמה שמובילה הממשלה. אני לא נבהלת. ברור שחשובות לי זכויות האזרח וזכויות נשים; אני פשוט לא חושבת שהן יירמסו. אני מאמינה שיהיו תמיד מספיק אנשים בעלי השפעה ונבחרי ציבור שיפקחו עין דואגת ועוטפת ויעשו לא מעט כדי לשמור עליהן.
אני מבינה שהממשלה הזאת בוחרת לפעול באופן מהיר ואולי אגרסיבי, אבל יחד עם זאת אני רואה במשך השנים את המצב במערכת המשפט, ומרגישה לא פעם שההטיה האוטומטית נגדי בתחום השמרנות, בתחום הביטחון ובתחום ההתיישבות פוגעת בזכויותיי.
אני מבינה שההתבוננות שלך ברפורמה מגיעה מחוסר אמון במי שיושב בשלטון, אבל אני סומכת עליהם. כמובן, לא בעיניים עצומות. אני תמיד רואה גם מה שצריך וחובה לשפר, ובטוחה שאחרי שהרפורמה תעבור הדברים יהיו הרבה פחות מפחידים מאיך שאת מדמיינת. או מציירת.
אני חייבת לומר שמסע ההפחדות שנולד בעקבות הרפורמה מבהיל אותי הרבה יותר. מפחידות אותי מחאות שמייצרות תחושת כאוס וחוסר יציבות הרבה יותר ממה שקורה בכנסת. אני בעד למחות, מחיתי לא מעט בחיי, אבל מה שקורה כעת הוא יציאה מפרופורציה בקנה מידה מסוכן ומאיים מאוד.
מה זאת אומרת, "כל הבלמים אצלם"? מי בחר אותם? מי מפעיל עליהם לחץ ומי הופך אותם לבעלי שררה? העם! ודאי שהבלמים נמצאים אצל רוב העם הבוחר. אם הנציגים הנבחרים לא ינהגו כרצון העם, הם לא ייבחרו שוב. לכן כדאי ואף חובה עליהם להיות נציגים טובים, וכדאי שיגישו הצעות חוק ושאילתות שישמרו על מי ששלח אותם לכנסת.
ולשאלתך, בכל מחיר? לא, מה פתאום, כלומר, לפחות לא לדעתי. אני לא רואה ערך בלהעביר רפורמה אם היא לא מוגשת באופן נכון ואם רבים מדי בעם לא מבינים את ערכה. אם איש לא טורח לשווק אותה כך שיבינו שהיא לא “הפיכה" אלא תיקון של מציאות שהתקלקלה. אני לא רואה ערך ברפורמה או בכל חוק שמביאים מחאות, פילוג והשבתות בעוצמה שמערערת את תחושת היציבות שלי.
אבל אם בשאלת המחיר עסקינן, את לא חושבת שיש מחיר גם להפגנות ומחאות כאלה? האם את לא רואה כמוני את הנזק הגדול בקריאות לחרם, בפניות המסוכנות כלפי ציבורים ואנשי ציבור? האם רק אותי מפחידות המחאות הלוהטות האלה, ורק אותי מפחידה ההתעצמות שלהן?
והכי אני רוצה לדעת האם את לא חושבת שמארגני המחאה, ובעיקר חברי האופוזיציה ואנשי תקשורת מהשמאל, ניצלו קצת את החשש בעם כדי להקצין את האירוע הזה אל הסף?
אני מאמינה לך בכל ליבי. ואני מאמינה בתהליך, בתובנות החשובות שמתבררות בין הפגנה להצבעה בכנסת. אני רואה את האהלים הפתוחים, המכילים בתוכם מגוון ענק של אנשים שרק מחכים שייכנסו וישמעו אותם ואת מצוקתם. אני רואה את ההמונים מדברים בכל בית קפה או תחנת רכבת או טרמפ מזדמן. רואה וערה לשטח הבוער. ויותר מהכול את יודעת מה מרגש אותי? הדגלים.
דגלי ישראל הפרושים בכל מקום. המרוחים על כל מסך, דגלים שהיינו רגילים לראות רק בהקשרים של לאומיות או יהדות מקבלים פתאום זהות נוספת שהם קשורים לה, ואת יודעת מה? אולי השאלה המהותית ביותר שמתעוררת עכשיו היא של מי הדגל הזה. אני מייחלת שנצליח להשתמש בהזדמנות שנקרתה לפתחנו כדי לתת את התשובה היחידה המתקבלת על הדעת: שלנו.
שלך, שלי, של כולם, מכל צד, תומך או מתנגד, מוחה או מצפה בכיליון עיניים לחוקים. ונבין שזה מחייב בעיקר הקשבה הדדית, הקשבה לכאב הגדול שכל צד ניגש איתו לשיח. הבנה שאם יש צד אחד בתוכנו שמרגיש פגוע, מקופח, לא שייך, אז עליי מוטל למצוא דרך להגיע אליו ולהביאו אליי, ולא לחכות שכאבו ופגיעתו יתפוצצו במרחב. עליי מוטל לרדת לעומקן של סוגיות מורכבות בלי לזלזל באף אחת מהן, ובמילים רגישות ומעשים עדינים לפרק אותן וליצור מרחב גדול שאולי לא מסכים על הכול, אבל בוודאי מכבד ומוקיר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
