שר הביטחון יואב גלנט ביצע אמש חטא כפול. ראשית, הוא הונה את מצביעי הליכוד (ובכלל, את מצביעי הימין) – אותם מצביעים ששלחו אותו לייצג אותם בכנסת ושהובילו למינויו כשר ביטחון. גלנט ידע היטב שאם תקום ממשלת ימין, היא מחויבת לחזק את הפרדת הרשויות ולבלום את כרסום יסודות הדמוקרטיה שמבצעים בג"ץ ושלטון הפקידות והיועצים.
לא זו, אף זו – לאורך השנים האחרונות, וביתר-שאת במערכת הבחירות האחרונות, גלנט בעצמו דיבר על הצורך החיוני ברפורמה משפטית: "מערכת המשפט פלשה ברגל גסה לפני ששרות שנים אל תוך תחומים שמסורים לממשלה ולכנסת, והיום הגענו למצב, שהפוסק האחרון, הוא בית-המשפט העליון […] יש לנו משימה רבה – להחזיר את מערכת המשפט למקומה", אמר בפאתוס באחד מסרטוני הבחירות האחרונות. וזו רק דוגמה אחת קטנה.
"אז מה?", יטענו מי שכעת מהללים את גלנט (אותם אלה שרק לפני דקות אחדות תקפו אותו כעושה דברו של נתניהו וכמי שמחריב את המדינה), "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". במילים אחרות, גלנט כנראה רואה מידע ונתונים מכיסאו כשר ביטחון, שהוא לא יכול להתעלם מהם. וזה לוקח אותנו לחטא השני שביצע גלנט, והוא החמור יותר.
בנאומו ובהחלטתו ככל הנראה להצביע נגד אחת מהצעות החוק של הרפורמה, גלנט למעשה מלבין את תופעת הסרבנות, שהיא-היא הסכנה החמורה ביותר לביטחון המדינה. במקום ששר הביטחון יעסוק לילות כימים בניסיון לקעקע כל אפשרות של סרבנות, ובמקום ליישר ולעורר את הרמטכ"ל הלוי שנוכח-נפקד באירוע הזה, גלנט מעדיף להניף דגל לבן של כניעה, ומתדלק את תופעת האנרכיה והסרבנות שפושה בעם.
יתרה מזאת, אם שר הביטחון נכנע כעת למעודדי הסרבנות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, מה הוא – או שר ביטחון אחר – יעשה כשייתקל בתופעת סרבנות מצד מחנה הימין? אם ייכנע גם להם, אין שום טעם לקיים צבא עם בישראל וביטחון המדינה ייפגע אנושות. ואם לא ייכנע, כיצד יצדיק את הצביעות ואת האפליה במקרה דנן? כך או כך, נראה כי יואב גלנט פתח תיבת פנדורה שמסכנת את ביטחון המדינה, בעודו מדבר גבוהה-גבוהה על "סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה".
מעבר לכך, ברי לכל בר-דעת כי מעודדי הסרבנות והאנרכיה אינם מעוניינים בהידברות, כפי שהציע גלנט, אלא מעוניינים בדבר אחד – הפלת ממשלת הימין והפיכתה בממשלת שמאל. אם הימין יעצור בעת הזו את החקיקה, הרי שהיא כבר לא תקרה, וממילא מדובר יהיה בפרס ותמריצים לסרבנות. גם אז המחאות לא צפויות להיפסק. מה גם ש"מתנגדי הרפורמה" ישתמשו בכלי הסרבנות והאנרכיה כשוט נגד הממשלה בכל החלטה שלא תמצא חן בעיניהם. המשמעות היא פתח לתהום עמוקה שאין ממנה חזרה.
באופן מפתיע, שותף לתופעת עידוד הסרבנות הוא הרמטכ"ל הרצי הלוי, שקולו לא נשמע מספיק, אינו רם מספיק, ונוכחותו אינה מורגשת בשטח. יתרה מזאת, לא רק שהרמטכ"ל לא עושה מספיק נגד תופעת הסרבנות, אלא הוא מזין את שר הביטחון וראש הממשלה בתסריטי בלהה ואימים אם הרפורמה המשפטית תעבור.
"מתנגדי הרפורמה" יצאו מגדרם לאחר נאום גלנט, וטענו שמדובר ב"צעד אמיץ". אך גלנט בוחר להישאר בתפקידו ובמקביל לצאת נגד מדיניות הממשלה. זה אינו צעד "אמיץ", אלא פחדני. זו אינה גבורה, אלא ניצול ציני של מצביעי הליכוד ששלחו אותו לתפקיד ושאותם הוא אמור לייצג.
אם גלנט באמת ובתמים חושב שהעברת הרפורמה המשפטית היא קטסטרופה, מצופה ממנו להתפטר מתפקידו לאלתר. אם יצביע נגד הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ויבחר שלא להתפטר למרות זאת – מחובתו של ראש הממשלה לפטרו בעצמו.
מי שלא מסוגל לעמוד בלחץ, מי שלא מסוגל להוביל ובמקום זאת הופך למובל (מול הרמטכ״ל), מי שלא מעוניין לקדם את האידאולוגיה שלשמה נבחר ונשלח על-ידי הציבור – מוטב שיזוז הצידה וייתן לאחרים לעשות זאת.
ד"ר עומר דוסטרי הוא חוקר ואיש תקשורת. בעל תואר שלישי במדעי המדינה.
