הסיפור הוא לא קפלן. קפלן הוא שם הקוד להפגנות נגד הרפורמה. הרחוב הקטן יחסית הנמתח בתל אביב בין אבן גבירול למגדלי עזריאלי. זו הליבה הגיאוגרפית של ההפגנות והמחאות. גיאוגרפיה של מרכז תל אביב. בניני עזריאלי של הקניונים ומרכז העסקים מצד אחד, ושל משרדי הממשלה מסביב.
כל הפגנה צריכה מוקד והפעם זה קפלן. בלב המרכז תרתי משמע. אבל קפלן עם עוד אלף פחות חמש מאות זה לא העיקר. שם מצטופפים בעיקר המפגינים המודאגים. אתמול הם גם היו ספונטניים למדי ומאד מרוגשים. זה בסדר גמור להיות מוטרד ולבטא את החשש גם במחאה שמשבשת מעט את הסדר הציבורי שממילא לקראת חצות הוא לא ממש משמעותי לקיום השגרה.
אבל המחאה הציבורית זה לא העניין. האמת היא שהיא אפילו מאד מוגבלת, אם כי זוכה לתהודה רבה מטעמים ברורים. לב העניין הוא המחאה האחרת. זו שאינה עטופה פיסית בדגלי המדינה אלא שיוצאת ממש נגדה. בתחילה היא החלה כמחאה לא מפורשת. היא הייתה נרמזת, מוסווית בחלקה אבל עתה היא הופכת למפורשת, גלויה ומסוכנת. זו המחאה של הממסדים שיש להם השפעה ברורה על פרקטיקות היומיום.
ראשי האוניברסיטאות החליטו לקחת בשבי את הסטודנטים ולהשבית את הלימודים. הם כמובן לא שאלו מי תומך או מתנגד מקרב אלה שלומדים אצלם במהלך. ההסתדרות מאיימת בהשבתת המשק. גם כן על דעת עצמה. הפרקליטות נוהגת כבר תקופה ארוכה כסוג של ישות עצמאית. תופעות דומות מחלחלות גם למערכת הביטחונית. סימנים לפוליטיזציה פוליטית בצבא שלא פעל ביד קשה נגד הסרבנות, ובמשטרה שהצליחה לנער מעליה את נוכחות השר הממונה.
למעשה, חלקים גדולים מהמערכות הציבוריות ומהממסדים הגדולים לא רק שהזדהמו פוליטית אלא שהם אלה המגדירים את סדר היום מבלי שלממשלה תהיה שליטה עליהם ויכולת לנהג באמצעותם את המדינה. צריך לזכור שממשלה היא רשות מבצעת. ככזו היא אמונה על הפעלת גורמים שיש להם אחריות על הפרקטיקה השוטפת של המדינה. ללא שליטה, המשמעות היא כאוס ואבדן היסוד המדינתי שהוא עיקרון יסוד בדמוקרטיה. דמוקרטיה אגב אינה מתבטאת רק בחופש אלא גם במערכת כללים שאמורה להבטיח כי החירות אינה גולשת לכאוס. למעשה דמוקרטיה היא מערכת המאזנת בין הניגודים. בין החופש לבין המסגרת. וזה סוד קסמה וגם חוסר הנחת הגלומה בה.
משכך קרה, הבעיה היא עצומה. אין משמעות אמתית ל'ברקס' על החקיקה ועל הרפורמה. גם אם זו תיעצר הפוליטיזציה והדימום מהמערכת הציבורית הוא משמעותי במובן הזה שפורקה הממלכתיות הישראלית. הפירוק שלה הוא מוחלט. כל כלל שנמחץ רלוונטי לצד א' אך גם לצד ב' של המפה. ישראל 2023 הפכה גם אם לא באחת למדינה נטולת מדינה. מדינה נטולת מוסדות, כללי משחק, עמוד שדרה ונורמות. היא בעיקר מדינה שבה הממלכתיות הפכה ל'מהות מותנית'. וזו אינה מדינה קלאסית אם כי גבינה שוויצרית מחוררת מהסוג שמתקיים בפינות נוספות של המזרח התיכון המפורק והמפורר.
לי אישית אין מושג ירוק מה יקרה פה עם המחאה או עם הרפורמה. אין לי מושג האם הממשלה נטולת המנגנון תשרוד והאם ישרוד נתניהו. אבל הדיון אינו פרסונאלי. את זה לא מבינים הרבה אנשים בישראל שחיים את עולם ה'קונץ פטנט' שבו בעיות מסדר גודל ראשי נפתרות לחלוטין על ידי פעולות מסדר גודל משני. נזיז, נמנה, נדיח, נסדר, נעצור או נמשיך והפלא ופלא יהיה טוב. אז זהו, שממש לא.
התוצאה של מהלכים מסדר גודל משני יובילו לאפקטים מוגבלים וקצרי טווח וזה לא הדבר המשמעותי. תהליכי הקורוזיה של המערכת יצרו באופן מהותי סדקים והם יהיו נוכחים פה להרבה זמן. ההשלכה ארוכת הטווח היא הסיפור. ומי שחושב שאחרי הברקס או לחילופין הגז על דוושת הרפורמה היה פה גן עדן – חי בפנטזיה. הקולקטיב היהודי נכנס לזמן הפוסט מודרנה הסהרורי באופן מלא ורשמי.
