האם לוגן רוי מאבד את זה?
במובנים רבים, זו השאלה הראשונה שעלתה בסדרה הזו והיא ממשיכה ללוות אותנו מאז ועד היום. פעם אחר פעם נראה שאיזו בעיה רפואית, איזה תסביך, משהו בטבע יצליח לעצור את האדם חסר המעצורים הזה. כי אף אחד אחר לא יכול. אבל הנה אנחנו שוב, בעונה חדשה, כשלוגן ממשיך לדחוף בכל הכוח על אף גילו המופלג, ובכל זאת, משהו נראה לא תקין. הוא פולט הערות שהוא לא היה פולט בעבר, הוא מתפלסף על העולם בשיחה הכי חד-צדדית אי פעם עם שומר הראש שלו, הוא יושב וצופה בפוקס ניוז (או ATN, כפי שהרשת שלו נקראת פה) באמצע הלילה. וכמובן, אנחנו יודעים שבכל מקרה הוא מתקרב לסוף שלו – כי אחרי הכל, זו העונה האחרונה. הנה כמה מחשבות על הפרק הראשון:
- גם כמו בפתיחת העונה הראשונה, העונה הרביעית נפתחת במסיבה: יום הולדת שמח לוגן! כמובן שאף אחד לא שמח, הרוב נראים שהם היו מעדיפים להיות בכל מקום אחר בעולם, רק לא בפנטהאוז המפואר הזה במנהטן. חוץ מגרג, אבל בקרוב גם הוא יתחרט.
- משם אנחנו עוברים לשלושת האחים רוי, קנדל, שיב ורומן, שחיים בסוג של סיטקום מוזר. הם יושבים שלושתם בסלון של בית מפואר ורווי שמש איפהשהו בקליפורניה וזוממים דרכים לחזור לשולחן של הגדולים. אחח, חזרנו לימים הטובים שכולם יושבים ומשקרים אחד לשני במצח נחושה בזמן שהם מבטיחים שהם בכלל בכלל לא משקרים.
- וגם איתנו שוב: האיש והאגדה, טום וומבסגאנס. אחרי שבסוף עונה 3 הוא בגד באשתו (לא בקטע רומנטי, זה לא ביג דיל) ומכר אותה ואת אחים שלה ללוגן רגע לפני השתלטות עוינת, הוא הפך לגולדן בוי. רק שטום הוא עדיין טום, אז הוא מגמגם גמגומים ומדדה הלוך ושוב בניסיון להיות שימושי לקראת עסקת הענק הבאה™ של לוגן, המדיום המועדף על הכותבים כדי ליצור מתיחות בכל עונה. יחד עם זה, מהר מאוד אנחנו נפגשים בעוד קלאסיקה של "יורשים": שיחת טלפון קרינג'ית להחריד בין טום ושיבון. לרגע חששתי שהימים האלה חלפו אחרי מה שקרה בעונה הקודמת, אבל מהר מאוד מתברר שבדומה לאחרי אירועי ענק אחרים, גם הפעם שום דבר לא באמת השתנה.
- עוד במסיבה: בנו הבכור של לוגן, קונור, שניצל מהטיהור בעונה הקודמת כי הוא אידיוט מושלם. הדילמות הגדולות שלו בעונה הזו הן האם לשלם עוד 100 מיליון דולר כדי לשמר את האחוז הבודד שלו במרוץ לנשיאות (הוא מועמד עצמאי), וכן האם להרוס את החתונה שלו עם ארוסתו וילה עבור רווח פוליטי. היא מתביישת ואומרת שהיא תמיד דמיינה חתונה יפה. אבל אחותי, אם רצית חתונה יפה, בחרת את המשפחה הלא נכונה לחלוב ממנה כסף. אה, וגם גרג הבן-דוד הגיע עם חברה אקראית שעוברת על כל חוק חברתי אפשרי ומגורשת בבוז. רגע גרג (גרגע?) קלאסי.
- בשלב מסוים ללוגן נמאס מהמסיבה (ו"המפלצות", כלשונו. אולי הוא הסתכל במראה) והוא חוטף את השומר שלו קולין ומתגנב החוצה כדי לשבת לאכול בדיינר אנונימי. הוא מבטיח לקולין שהוא "החבר הכי טוב" שלו, ואז פותח במונולוג עצוב ומטריד עד מאוד על כך שבני אדם הם בסך הכל יחידות כלכליות בשוק, ומשמעות המוות היא שהמקום שלך בשוק כבר לא קיים. אולי הוא צריך לשקול הסבה לסיעוד בהוספיס.
- ויש גם עלילה: הילדים רוי עומדים לנסות להשיג מימון לאתר חדשות בשם The Hundred שאותו הם מציגים עם כל באז-וורד עלי אדמות ונשמע כמו תאונת רכבת מוחלטת, ואז הם מגלים שכחלק מעסקת הענק שלו, לוגן רוצה לרכוש את חברת החדשות הסססמולנית של משפחת פירס (שמוכרת לנו מעונות קודמות). הרעיון ברור להם מיד: הם יציעו יותר כסף, וכך גם ירכשו לעצמם כוח תקשורתי עצום וגם ידפקו את אבא שלהם. חלומו של כל ילד שרוט מתגשם. אז על המטוס הם עולים, ואל נאן פירס (לוגן אם הוא היה אישה) הם הולכים, וחיש-מהר היא משחקת כל צד נגד השני במכירה פומבית גרוטסקית משהו עד שהיא מחליטה למכור את החברה לילדים תמורת עשרה מיליארד דולר זעומים. הם נראים די שמחים, אבל אז הם נכנסים לאקסטזה כשהם מקבלים את מה שהם רצו באמת: לוגן מתקשר וצועק עליהם. למה יש לי הרגשה שהם לא יצליחו לגייס את הכסף?
- ובסוף הכל מסתכם בסצנה עגומה בדירה של טום ושיב. שיב הבטיחה כחלק מהעסקה שהיא תתגרש מטום (המנכ"ל של ATN) ושני הצדדים טוענים כלפי חוץ שזה מה שהם רוצים. אבל באחד הרגעים הכנים ביותר של הסדרה, כשהם יושבים על המיטה וכל כך מנסים לתקשר כל אחד בצורה הדפוקה שלו, אנחנו רואים את האמת: הם לא רצו שהנישואין שלהם ייראו ככה, והם לא רצו שככה זה ייגמר. אבל בעולם של "יורשים", אין לאף אחד ברירה אחרת.
ועוד כמה דברים:
– שיב קראה לכלב שלה מונדייל, על שם המועמד הדמוקרטי לנשיאות שנשחט על ידי רונלד רייגן בבחירות 1984 (525-13 בחבר האלקטורים).
– גרג, לאיש שהולך לחקור את חברה שלו: "אני לא רוצה לדעת מה קורה בגואנטנמו. לך בדרכך, והאל יהיה בעזרנו".
– רומן: "זה כל כך מבלבל! איזה מספר בא אחרי תשע? תשע-ב'?"
– לוגן: "אני לא מזעזע! אני כיפי!"
– שיב עם אפיון מדויק של לוגן: "הוא סוציופת אבל לא מתאים לו לענות אנשים. לא כי אין לו בטן – כי אין לו סבלנות".
