מחנה המתנגדים לרפורמה פחות ער למה שקורה בימין. השטח הימני קצת שקוף במיינסטרים מדיה: בעוד שכל 20 אנשים עם דגל באבן גבירול מקבלים סיקור, זה לא קורה בצד השני, ולכן גם ההתעקשות שלא לעצור נראית הזויה בעיני המתנגדים; בעוד הם נחשפים למצב הרוח של המתנגדים, לפחדים, לחרדות שלהם – הם לא יודעים מה קורה בצד השני.
וככה זה נראה כשיש מחנה אחד שנלחם על חייו וצדקת הדרך, בעוד מחנה אחר שועט בלי היגיון. זה לא העניין. המתנגדים חייבים להבין את הסנטימנט השליט במחנה הימני, וזה התסכול העמוק. יש פה כמה מיליוני אנשים שמרגישים שהם לא חשובים מספיק, שהקול שלהם בקלפי הוא סוג ב', שהם הרוב בעם אבל לא מצליחים למשול, שהם פועלים לפי הכללים הדמוקרטיים ביום הבחירות אבל מסוכלים אחר כך על ידי החלטות אקטיביסטיות לא הוגנות.
עזבו רגע נכון לא נכון, תקשיבו לקולות, תפעילו אמפטיה. הקשבנו לפחדים לכם, הכלנו אותם גם כשצעקות הדיקטטורה היו (ועודן) מוזרות, מי שרוצה שיאזינו לכאב שלו – שינסה שניה להקשיב לכאב של האחר. והכאב של הימנים הוא כאב של עשרות שנים. אמת, מאז 77' הימין אוחז כמעט ברצף בשלטון בצורה מסוימת, אבל בכל פעם שהוא שחרר לשתי דקות- הצד השני עשה מה שהוא רצה בלי שום היסוסים. אוסלו, התנתקות, הסכם עם לבנון. אף אחד לא הגביל מהלכים כאלו, הימין ישב וספג את זה כי אלו הכללים. ועכשיו כשהוא רוצה לשנות קצת את הכללים – למנות שני שופטים עוד חצי שנה – לא נותנים לו. לא מסירת שטח לאוייב, לשנות הרכב ועדה – לא נותנים.
זו קריאת המציאות של הימנים, ואתם לא צריכים להסכים – אתם צריכים לשמוע ולהבין. בימנים שואלים את עצמם: מה עוד צריך לעשות? רוב מוצק בקלפי יש, אז למה מעגלי שפחות גוברים על המנגנון הדמוקרטי? אין להם תשובה טובה מלבד קאסטות שונות.
השיא הוא כמובן הודעת הטייסים והמילואמניקים, אצל הימין זה נתפס (בצדק) כפגיעה בקוד הקודשים מטעמים פוליטיים. אז דמו של טייס סמוק יותר מדמו של מלגזן? הימין שואל את עצמו: למה הלכנו לקלפי אם במינוי שני שופטים ונשיא בית משפט עליון, הטייס יכול לטרפד מתי שבא לו? אין לזה תשובות הגונות, יש רק תשובות עם כח פוליטי.
הימין עדיין חי את ההתנתקות. אפילו יותר מאוסלו. זו טראומה שבה המדינה עקרה יהודים מביתם תמורת כלום מדיני, צלקת תמורת שום דבר. זו צלקת שבה הימין אמר שהוא מקבל את מלכות המדינה כי "אלו הכללים". אבל כשהוא רוצה לעשות שימוש באותם כללים בשביל שינויים בוועדה לבחירת שופטים (לא מסירת שטחים, ועדה) – לא. זה אסור. אתם לא אחראים. אתם לא כשירים. רק אנחנו. ושוב – אל תסכימו עם המילים האלו, תקשיבו. תבינו את הכאב בימין.
תנסו לרגע להיות בנעליו. תנסו להבין את רמת התסכול העמוקה. אני רואה בלי סוף תגובות מימין "לא הולך להצביע יותר". זו לא סתם הוצאת קיטור, אלא אובדן אמון במערכת. אתם איבדתם אמון בממשלה מסוימת – הם מאבדים אמון במערכת כולה. הם מרגישים שהמערכת נגדם, שהיא מוטה לצד אחד, שאין טעם להשתתף במשחק הדמוקרטי. זה תסכול סופני, מרמור ממאיר, שאחריתו ציבור אדיש שמאבד תחושת סולידריות. הטייסים מתנים גיוס בפוליטיקה? הציבור הימני לא יתנה את הגיוס בכלום – כי הפוליטיקה שלו מטורפדת. למה שהם ילכו לחי"ר? לגולני, לגבעתי? למה שיתגייסו לשמור על משפחות אלו שסרסו את הקול שלהם בקלפי?
אני לא כותב כדי להתנגח, אלא כדי לשקף מצב. אדם קרוב אצל עצמו, קל וחומר מחנה פוליטי נסער ומפוחד. אתם חייבים לפתוח את האוזניים ולהקשיב לקולות האלו בימין, כי אם תישארו אטומים זה יחזור שוב, בעוד כמה שנים, ובצורה הרבה יותר אגרסיבית. כוח תמיד נענה בכוח, בטח כוח מתוסכל .
עוד שניה עוצרים את החקיקה. אל תסתכלו על זה כעל ניצחון. זו נקודת שבר בימין, תסכול עמוק מיני ים, זה המקום שבו אתם צריכים לשתוק, לא לשמוח לאיד, להכיל את הכאב של הצד השני ולהגיד לו: "בוא נדבר". כואב לך, אני יודע שצריך שינויים, בוא נדבר על השינויים יחד. הדבר הכי חכם שהאופוזיציה יכולה לעשות כרגע זה להגיד לימין "אנחנו ביחד בזה, בוא נחזור לשינויים שהסכמנו כבר ונשפר אותם". לא כל האופוזיציה מן הסתם, רק אלו עם תבונה שמוכנים לפתוח אוזניים ועיניים. אל תתפתו לחשוב שהימין אדיש, ערוץ 12 הוא לא המציאות, לא ישדר את התסכול הקשה ואתם חייבים להיות קשובים ולראות את המציאות נכוחה.
אם הימין ייצא מהסיפור הזה מופסד בלי כלום -מה שראיתם פה בשבוע האחרון זה כאין וכאפס לעומת מה שיוליד העתיד. לא שמחה לאיד, אלא שותפות גורל; לא קבירה של רפורמה, לא "גניזה" עם מסמר בעין, כן קריאה לשינויים בהסכמה. יחד. תנסו להבין את הימין ואת התסכול, תראו את אובדן האמון בדמוקרטיה, תגלו אמפטיה כמו שאתם ביקשתם – ואז נוכל אולי להפוך את נקודת השפל הזה לרגע ישראלי מרשים, שבו הסתכלנו אחד לשני בלבן של העין ואמרנו אני רואה אותך, את מה שכואב לך. בוא נטפל בזה יחד.
