על דבר אחד אין ויכוח: הקואליציה ניסרה לעצמה את שתי רגליה בשעה שניסתה לדלג מעל למשוכות הציבוריות בדרך להעברת רפורמה משפטית מקיפה. בין אם זה חוק החמץ שקידמו המפלגות החרדיות או הניסיון למנות מקורבים לראש הממשלה לתפקיד ראש הלמ"ס, חברי הקואליציה לא הבינו את הרגע החוקתי שבו הם מצויים.
דווקא בתקופה הנפיצה ביותר שהצריכה את מלוא התבונה והרגישות הפוליטית, פוליטיקאים מכל הכיוונים נהגו כפילים שיכורים בחנות חרסינה. איוולת פוליטית שכזו מזמן לא נראתה במחוזותינו. שנים קדימה עוד ישמש האירוע כדוגמה לדרך בה לא מעבירים רפורמה.
שני נרטיבים מתחרים האחד בשני בפרשנותם את המחאה: לפי הנרטיב הראשון, המחאה היא התקוממת דמוקרטית נגד ממשל דכאני שביקש לחולל הפיכה משטרית. בעיני המוחים, למרות הניצחון בבחירות, הכנסת נעדרה לגיטימיות שכן ביקשה לעשות את מה שלכאורה אין לאף כנסת סמכות לעשות – לקצץ את כנפיה של הדמוקרטיה ואף לסלול את הדרך לכפייה דתית.
לפי הנרטיב השני, נציגיו הנבחרים של ציבור שכיבד את כללי המשחק הדמוקרטיים, נכנעו לבריונות- למי שאיימו לפרק את הצבא, הכלכלה ולמעשה לפרום את החברה הישראלית. בעודם צועקים "דמוקרטיה", פגעו המוחים בצורה קשה, לא בארמונו של איזה דיקטטור אלא בכנסת ובמהלך התקין של הדמוקרטיה הישראלית.
מעתה, כל הימנים באשר הם יודעים שפוליטיקה לא עושים רק בכנסת ובדיבורים אלא באיילון; לא בתן-וקח בוועדות אלא בחסימות חוזרות ונשנות של כבישים ובאיומי סרבנות. בשמאל הישראלי צריכים להבין כי זהו משחק ששני הצדדים יודעים מהיום כיצד לשחק בו. לשחיקה בעקרונות הפרלמנטריזם הישראלי יהיה מחיר ממשי. אם הכנסת אינה מסוגלת להעביר רפורמה משפטית, היא לא תוכל בעתיד להעביר אף צעד שנוי במחלוקת שיוביל המחנה השני – בין אם כפיית לימודי ליבה או פינוי התנחלויות.
כנסת ישראל והנורמות הדמוקרטיות ההכרחיות לתפקודה אפוא היא הנפגעת הראשית באירוע הנוכחי. דמוקרטיה, כתב הפילוסוף ח"י רות בשנות הארבעים, היא שלטון על ידי דיבורים. דיבור ושכנוע מהווים את תכנה הרעיוני. הרעיון הדמוקרטי, הדגיש רות, מתבטא במנגנון. בפרוצדורה. על ידי הסכם ולא בחזקת היד; על ידי שכנוע ושידול ולא שפיכת דם, "אין המנגנון הדמוקרטי מכוון אלא לגילויו של הרצון הציבורי ולהמצאת דרכים קבועות להשיג הסכמה על ידי דין ודברים". צלילות מחשבתית זו כמו הלכה לאיבוד בחודשים האחרונים. אצל רבים וטובים, גיבורי הדמוקרטיה אינם נבחרי הציבור אלא יועצים משפטיים ושופטים.
חמורה מכל היא המיליטריזציה של הפוליטיקה הישראלית שאמנם תמיד הייתה עמנו, אך פרצה ביתר שאת במחאה האחרונה. להוציא את טורקיה, ישראל היא המדינה היחידה שבה גנרלים כושלים וממורמרים מובילים מחאות אזרחיות. בין אם זה המפכ"ל, הרמטכ"ל או ראש השב"כ לשעבר- יוצאי זרועות הביטחון מגלים בורות תהומית בסדרי ממשל, שלטון ודמוקרטיה ומשחיתים את השיח האזרחי. הדבר היחיד שמתחרה עמם במחזה האבסורד הוא צעדות השפחות שבהן לוקחות חלק הנשים החופשיות בעולם שראו יותר מידי תוכן הוליוודי.
עצירת החקיקה המסתמנת אינה סוף הסיפור אלא רק תחילתו. בעוד שקל היה לגבש את האופוזיציה תחת דגל הבלימה, צעידה אל עבר פשרה מוסכמת עתידה לפצל את שורותיה. כבר עתה נשמעים קולות שונים בקרב מחנה המוחים. מצד אחד יש את מי שמבקשים לנצל את המומנטום ולהמשיך עד להפלתה של הממשלה והליכה לבחירות. עבורם, בנימין נתניהו מהווה סכנה ברורה ומידית לדמוקרטיה הישראלית. בהתאם לכך, כל פשרה עמו תדחה כפסולה מיסודה. מן הצד השני, חלק ממחנה המוחים רוצים פשרה הגונה ואולי אף בכניסתו של בני גנץ לממשלה. כך או כך, כשם שזהו רגע השיא של המחאה, מכאן צפויה רק ירידה.
על מה אסור לימין להתפשר בשום אופן בכל התכנסות למתווה עתידי, מרוכך ככל שיהיה? ראשית, אין לאפשר בשום אופן ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד עצמם. כל התפשרות בסוגיה הזו משמעה התפשרות על עצם העיקרון של ריבונות עממית. שנית, אין להשלים עם העוצמה האדירה שהצטברה בידיו של היועץ משפטי לממשלה. את תפקיד היועץ יש לפצל, המלצותיו צריכות להיות המלצות ולא הוראות ויש להבהיר כי לממשלה הסמכות לפטרו. שלישית, כלל האצבע בנוגע למינוי שופטים מוכרח להיות ברור: ככל שמקילים על בית המשפט העליון לפסול חקיקה ראשית של הכנסת, כך יש להתעקש שמינוי השופטים לעליון יהיה על טהרת נבחרי הציבור ולהיפך. לבסוף, יש להתעקש לא רק על עיגון בחקיקה של זכויות פרט שמעוגנות בפסיקה בלבד אלא להכניס שורה של תיקונים שיבטיחו את המשך קיומן של בחירות חופשיות ושוות בכל תרחיש עתידי.
יש רעיון אחד ובו אין לתלות תקוות מרובות: החוקה. יש סיבה טובה שבגינה אין למדינת ישראל חוקה מיום הקמתה – אנחנו פשוט לא מסכימים על יותר מידי דברים. לצפות לגיבושה של חוקה בקרב ציבור שלא מסכים על אסדרת חמץ בבתי חולים היא מגוחכת. במקרה הטוב, המרדף אחר חוקה עלול לסכל כל שינוי. במקרה הרע, מעבר למבנה חוקתי תעצים עוד יותר את כוחו של בית המשפט. זו גם ההזדמנות להבהיר כי בניגוד למה שחושבים רבים בשמאל- ביניהם מומחים למשפטים – חוקה אינה מגבילה את הרוב בשם ערכיו של המיעוט אלא בשמו של רוב גדול יותר.
כולם עתידים לקחת עכשיו נשימה עמוקה אבל כל תפוחי האדמה הלוהטים עוד מונחים לפנינו.
