מתי בפעם האחרונה ישבתם לשיחה רצינית וארוכה עם הסבים והסבתות שלכם, בה הייתם בהאזנה מלאה לסיפוריהם המופלגים על זיכרונות וארצות רחוקות? יש שאומרים שהדור הצעיר כבר לא מסוגל לגייס סבלנות, ויכול להיות שזה מה שיקרה גם לאחר עלייתה של "שער הפרחים", הקומדיה הישראלית-מרוקאית-רומנטית, של חיים בוזגלו ואריק משעלי, בקולנוע.
שער הפרחים הוא סרט מסוג שלא היה פה זמן רב. הוא סוג של סרט בורקס אוטוביוגרפי, שעוקב אחרי משפחה מרוקאית התקועה בעבר ומתקשה להסתגל לחיים בארץ גם במילניום הנוכחי. עם קונפליקטים כמו קיפוח ועוני, השאלה שחשוב לשאול היא האם זה סרט שיצליח לגרום לאנשים להתנתק מהמירוץ ולהתמסר אל העדינות והאיפוק של העבר? לפני שננסה לענות, הנה תקציר העלילה.
הסרט "שער הפרחים" הוא קומדיה דרמטית, דוברת מרוקאית, צרפתית ועברית שבמרכזה משפחת וקנין – משפחה מרוקאית אסלית מרובת ילדים, שנעה בין אהבה וחום ובין בכי, זעם ומצוקה. כל אחד מבני המשפחה חווה איזשהו משבר או התפתחות רומנטית בסרט, כשבמרכזו עומד ז'וז'ו וקנין (אריק משעלי), מבניה הגדולים של המשפחה, שמוצא את עצמו מובטל ומכור להימורים ומפיל את כל משפחתו לתהום כלכלית עמוקה. ז'וז'ו פוגש בחורה מרוקאית, אבל מ"סוג אחר" (מיטל פארן) והשניים מתאהבים כנגד כל הסיכויים, תוך התעלמות ממורת רוחה של האם המתנשאת וההתנכלות מצד מנהלי הקזינו שרוצים לפדות את חובותיו של ז'וז'ו.
חשוב להבין, שער הפרחים הוא לא סרט של עלילה, הוא סרט של רגעים. רגע יותר חזק, רגע שקצת פחות כשהכול נע בקפיצות כמו בסיפור משפחתי ישן או יותר נכון – סרטי בורקס. אם מסתכלים היטב על הסצנות בתוכו, מגלים המון קריצות לתור הזהב של סרטי פערי העדות והמעמדות הישראליים. זאב רווח בתפקיד מוכר תחמן, קלוז אפ על הגבר המתקלח לפני שבת, והגבר המזרחי העצלן שמתאהב בבת עשירים וכמובן האימה של אמה כשהיא מגלה זאת. אלא שכאן מתרחש טוויסט מעניין. האם ובתה הן לא אשכנזיות כלל, אלא מרוקאיות בדיוק כמו משפחת וקנין. זה מה שמקפיא לרגע את השד העדתי, ומראה שבישראל 2023 יש פער מעמדות, בזוי ולא הוגן בדיוק כמו פעם, והוא כולו קשור בכמה יש לך בכיס או כמה רחוק מהמרכז אתה גר.
מה שהופך את סרט הבורקס המודרני הזה למיוחד הוא האופן האוטוביוגרפי שבו הוא מוצג. במהלך דומה לזה שנעשה בפייבלמנים של ספילברג, אנו רואים לאורך הסרט את הבן סמי (שמגולם בידי בנו של חיים בוזגלו) מתעד את כל הרגעים הקשים והטובים של המשפחה ולבסוף נהיה במאי מצליח. סיפור שנשמע קצת מוכר, לא?
הקריצות הנוסטלגיות, הטאץ' האישי שמורגש היטב והסצנות הדרמטיות, נותנים הרבה טעם לסרט. בנוסף לכך, המשחק המדהים של הרוב המוחלט של הקאסט, החל מאריק משעלי שיודע להוציא את הרגש המדויק מכל סצנה, ועד להילה סעדה, סשה דוידוב, חיים זנאתי, אלברט אילוז, איציק זוהר ורבים נוספים רק מוסיפים. השחקנית אינט כהן אמנם עושה את תפקיד ביכוריה, אך משכנעת להפליא בתפקיד האם המרוקאית הישנה והטובה.
הצופה הישראלי החדש, שלרוב מייצג תמהיל של מכמה עדות, בקושי זוכר את המעברות ורגיל לקצב מהיר, הוא קשוח ואינו נכנע לנוסטלגיות או לפשטות של פעם. שער הפרחים בונה על החיבור שבין ישראלי ממוצע לשורשים שלו, וזה סיכון לא קטן בדור שמתחבר יותר לריגוש ופחות לרגש. יש בו את כל מה שצריך בשביל להיות קאלט ישראלי, אבל הרכבת הזו כבר יצאה.
"אחרי 25 סרטים וסדרות בקריירה שלי, הסרט הזה מרגש במיוחד עבורי", מספר חיים בוזגלו בפרמיירה שהתקיימה אמש (26.3) במתחם הסינמה סיטי בגלילות, "משום שהערב שמנו במרכז הסרט את הבית והמשפחה המרוקאית. אני קורא לזה קומדיה מרוקאית, כמו הקומדיות האיטלקיות שכולנו אוהבים. אנחנו חברה של מהגרים, אנחנו פה וליבנו שם בגעגוע עמוק".
