12 שנים לא העז נתניהו להפיל שערה משערות ראשה של מערכת המשפט למרות הזדמנויות רבות שנקרו לפניו במהלך השנים. גם כעת, כשמדינת ישראל נמצאת ברגעי השיא של השבר שלה הוא לא היה חלק מהתמונה. אמנם היועמשי"ת אסרה עליו להתבטא בסוגיה הבוערת בשל ניגוד עניינים לכאורה, אך את אזרחי מדינת ישראל, בין אותם שיצאו לרחובות ובין אלה שתמכו ברפורמה מהבית, זה לא סיפק. הם הבחינו בדיסוננס החמור בו ראש הממשלה מדלג בין ברלין, פריז ולונדון, מקפץ בין מסעדות יוקרה, מעמיס עשרות מזוודות בדרך לפגישות מדיניות לא קריטיות – בעוד המדינה עולה בלהבות.
הזירה הייתה מופקרת, חפה ממנהיגות, נטולת אמירה ערכית ברורה. היציאה לדרך הייתה חפוזה, בצק ההסברה טרם החמיץ, לא היה בו כדי להשביע חלקים גדולים מהציבור במדינת ישראל שדרשו תשובות. אל הזירה החשובה ביותר הנקראת הסברה הובאה שרה שהתלוננה שאין לה מדפסת כדי לעבוד, ובזמן בו לא קיטרה על נתוני העסקתה במשרד – הפכה להיות הפרזנטורית המביכה של ערוץ 14. בלקקנות וחנפות דביקה ומביכה פמפמה את נתוני הרייטינג שלהם.
השותפים לממשלה לא טמנו ידם בצלחת ועשו הכול על מנת לתקוע אצבע בעין לצד שהפסיד. מהצעות חוק מטורללות, פרסונליות, הזויות, שהיוו הדלק והמנוע שהחזיקו את האלפים ברחובות, עד האמירות ההומופוביות של סטרוק וסמוטריץ', הקללות של אמסלם, ה'תקפצו לנו' של המפלגות החרדיות ו'התלכו לעזאזל' של קרעי. ובכל הכאוס הזה, האיש החשוב ביותר במדינת ישראל, תפקד כמו מטף כיבוי אש מקולקל. ניקה אחרי אבי מעוז, מחה על דברי סטרוק וטען שהמפגינים אינם טרוריסטים. קולו צף בודד בין רעמי התופים בקפלן ובמוקדי המחאה בכל רחבי הארץ. מעט מדיי, מאוחר מדיי, חלש מאד ונגרר יותר מדיי.
ביקום מקביל, פיטורי שר ביטחון המציג עמדה מנוגדת לממשלה ולמעשה אף מיישר קו עם אווירת הסרבנות המסוכנת שהחלה פושה בצה"ל – היא אקט מנהיגותי מובהק. ביקום מקביל בו נתניהו אינו מתנהג כמו פיל עיוור בחנות חרסינה, פעולה נחושה, חדה וחותכת כזו הייתה מעבירה את המסר לשאר השרים בממשלה: אין מקום לערעור היסודות מבפנים וירי בנגמ"ש.
נתניהו דומה לאב נפקד, דמות הורית שנעדרת ממושכות מהבית, מזניחה, לא נמצאת ברגעי משבר קריטיים, שיום אחד, ללא התרעה מוקדמת, נכנסת הביתה ומנחיתה הוראות על המתבגרים שנהגו בחוצפה ושברו את הכלים. כל בר דעת מבין שבמקרה הטוב המתבגרים שהצמיחו עצמאות משלהם, יתעלמו, או יבהירו לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שהם לא מכירים בו ולא מתכוונים לציית להוראותיו.
זה מה שגרם לכאוס והפיצוץ בליל פיטורי גלנט. בערב בהיר אחד, לאחר שנעדר מהבית ממושכות, לאחר הזנחה קשה של השגרה הבוערת, הקריטית, מנסה נתניהו להנחית פקודות על המציאות. והיא, כבר לא מכירה בו, דורשת ממנו לפנות את הזירה. גם כאשר הוא משמיע קול של התקפלות ומכריז על עצירת החקיקה, השטח ממשיך וימשיך לבעור. קולו נבלע בקול צהלות המפגינים מכל הצדדים.
מי שלא נמצא בבית כל כך הרבה זמן, מי שאינו נוכח וקשוב לשטח, עלול לגלות, כאשר הוא סוף סוף ירצה לעשות את הפעולה הבסיסית של מנהיגות, של קביעת חוקי המשחק, שהוא כבר התאדה מהשטח.
