אין לדעת כיצד ולאן יתפתח המשבר הפוליטי החריף הקורע את ישראל בימים אלו, יחד עם זאת, ניתן כבר להצביע על מספר נקודות מרכזיות במפת הדרכים החברתית-פוליטית המשורטטת בימים אלו:
- נתניהו: רבות דובר ונכתב בו כמנהיגו הבלתי מעורער של גוש הימין. ואולם, ברי לכל מי שטובת המדינה לנגד עיניו, כי האישיות יוצאת הדופן הזו הפכה לנטל ולמשקולת על צווארי הימין הממלכתי , ועל כן את האמת צריך כבר לומר חזק וברור: על הליכוד להיפרד מנתניהו ויפה שעה אחת קודם. עדיף בלקיחת אחריות אישית מצידו, אך אם לא אזי בסילוקו . אין מנוס אלא להודות כי נתניהו סחף את ישראל למערכות בחירות מיותרות בשל מצבו המשפטי, הונה את רוב שותפיו הפוליטיים, הסתכסך עם כל אוהביו ויועציו ותקצר היריעה מלפרטם. הוא בנה בריתות פוליטיות דורסניות עם הגוש החרדי , וגרוע מכל: אינו מוביל אלא מובל סחיט ולחיץ מימין ומשמאל.
אינני רוצה להמעיט בטיעוני הנגד שעיקרן התגייסות מערכתית כנגדו וייתכן אפילו רדיפתו באופן לא שוויוני ומפלה. יחד עם זאת, ממדינאי מזהיר גאון פוליטי ו"קוסם" ברוך כישרונות והישגים, הוא הפך לטרגדיה פוליטית שמעיבה מאוד על שלל הישגיו מהעבר ומאיימת לאיין אותם לחלוטין.
- מחאה: במאבק הנוכחי נחצו גבולותיה המוכרים של המחאה בהשוואה למאבקי איתנים שהתחוללו כאן בעבר. אחת הטענות הנשמעת מפי מפגינים רבים הינה שאינם מצביעי שמאל, וכי ההפגנות אינן צבועות פוליטית. טענה זו נכונה באופן חלקי בלבד. את האמת צריך לומר, ציבור מצביעי הימין ברובו לא נמצא ברחובות ומפגין נגד הרפורמה, למעט אולי מאות ספורות, הן בשל תמיכתו ברפורמות משפטיות, גם אם לא אלו של לוין את רוטמן, והן בגלל זיהוייה של המחאה כמחאת השבט הלבן ההגמוני.
המחאה עשתה שימוש בכלים שלא זכורים כאן מעולם: הוצאת כספים, רתימת גופים בין-לאומיים וממשלים זרים, עיתונות מגויסת ומשובטת, אהדה לגילוי סרבנות המוניים, רתימת גופים עסקיים והסתדרותיים, אוניברסיטאות, ואפילו מערכת הבריאות שחונכנו לחשוב כי היא מעל לכל מחלוקת. כלים אלו משרטטים מחדש את גבולות המותר והאסור במחאות הבאות שעוד יבואו בעתיד מהצד השני של המפה הפוליטית, שאז עשויים לגלות משתתפי המחאות שלחציית הקווים יש תמונת מראה מהצד השני של המפה הפוליטית, והוא לבטח יהיה דורסני לא פחות ואולי אף יותר.
זהו הזמן של מנהיגי מפלגות המרכז-שמאל לא להתבשם מאוויר הפסגות של ניצחונם המסתמן ובעיקר לא לנצח יותר מידי. חובתם שלא לתת בשום אופן לגורמים קיצוניים בקרב מנהיגי המחאה (ויש כאלו) להכתיב את סדר היום מעתה ואילך, אלא להתיישב מיידית למו"מ עם הקואליציה ולהגיע להסכמות רחבות. מי שסבור במחנה המחאה שהרצון לרפורמה משפטית ייעלם בקרב מצביעי הימין והחרדים, טועה ועשוי לפגוש את האחרונים הן ברחוב והן בקלפי כשהם שוחרי נקם במיוחד.
- ימין: המחאה הנוכחית אמורה ללמד את גוש הימין שיעור חשוב בהלכות "והצנע לכת" ולזעזע את אמות הסיפים בליכוד. ממפלגת ימין ממלכתי ליברלי שכללה בתוכה בעבר אישים בעלי שיעור קומה, הפכה המפלגה להיות בצלמו ובדמותו היחידה של נתניהו. בגין יכולתו להיות מכונת מנדטים לאומית גמלו לו הליכודניקים בהערצה עיוורת ובפולחן אישיותי תוך איבוד כל זכר להדר הז'בוטינסקי של פעם. הליכוד מצטייר כמפלגה קיצונית שחלק מחבריה מתחרה בכל יום בשיסוי והעלבת מגזרים אחרים ובליבוי קטטות המוניות. הליכודניקים החדשים גם למדו, ואפילו בחדווה, לעצום עיניים אל מול התנהלותו האישית של נתניהו במשך שנים, כמו גם מהשניות העמוקה שאפיינה אותו , דהיינו, היותו בעל רטוריקה ימנית מגייסת ומשסה לעיתים קרובות, אך בעל מדיניות מרכז-שמאל בפועל.
חשים כי הצבעתם ימין וקיבלתם שמאל? נכון חלקית, אך אין לשכוח כי גם מחנה המרכז-שמאל הסכין בעל כורחו ולמורת רוחו הרבה עם מפעל ההתיישבות ביש"ע ולתחזוקתו היקרה בכסף ובחיי אדם כבר עשרות שנים, וכיום בודדים סבורים שניתן להפוך מציאות זו על פיה. על הימין הממלכתי לעשות חשבון נפש עם עצמו ולחשב מסלול מחדש, ואם יתחוור כי אינו בשל להנהגת המדינה הוא ימצא עצמו באופוזיציה, תוך שהוא מסכן שוב את האינטרסים של המחנה הלאומי כולו, כאן המקום להזכיר למי ששכח את אוסלו ואת הנסיבות הפוליטיות שאפשרו אותו.
- חרדים: כבר מרגע כינון הממשלה הבינו גם תומכיה המובהקים ביותר שנציגי הציבור החרדי פועלים כפיל בחנות חרסינה ומתוך נקמנות משל אסרה עליהם ממשלת בנט-לפיד את ה"מילה" או את שמירת השבת. ההתבשמות הדמוגרפית הובילה לעיוורון פוליטי מוחלט של נציגי הציבור ורבניהם. כשההתעקשות על פסקת ההתגברות, חוק דרעי 2 וחוק יסוד לימוד תורה הגדישו את הסאה. החרדים, ברצותם לכונן יחסים עם הרוב, המבוססים על כבוד הדדי, יידרשו לחשבון נפש מהותי ולשינוי דרמטי בכל הקשור לסוגיית השירות הצבאי, ההשתתפות בשוק העבודה ויחסי דת ומדינה.
- תום עידן החד צדדיות: ההיסטוריה הפוליטית הישראלית בפרט משמאל רוויה בקבלת החלטות פוליטיות מדיניות דרמטיות על חודו של קול או באמצעות גניבת קולות של ממש, כך הסכמי אוסלו, ההתנתקות, והפעם מצד ימין ניסיון לשינוי רדיקלי של מערכת המשפט ללא הסכמה. מקווה כי מהמשבר הנוכחי תצמח הבנה משני צידי המתרס כי החלטות משמעותיות לא יכולות להתקבל אלא בהסכמה רחבה וללא דריסת הצד השני.
המשבר הפוליטי-חברתי מהווה הזדמנות לדחיקת קולות הקיצוניים משני הצדדים, וליצירת אמנה חברתית חדשה בפרוס שנת ה-75 לעצמאות ישראל, אל לנו לכולנו מלמסמסה.
