"שם בחוץ אין יותר אמת מאשר בעולם שיצרתי לך", כך מנסה הבמאי כריסטוף לשכנע את טרומן ברבנק להישאר בתכנית המציאות שיצר עבורו. שובר הקופות 'המופע של טרומן' ריתק המונים ברחבי העולם עם סיפורו של טרומן שמרגע לידתו ליוו אותו מצלמות הטלוויזיה ללא ידיעתו.
אישה ושוטר שפוגשים בו באירוע מקרי ומכירים את שמו, אף שלא נתקל בהם מעולם קודם לכן, מעוררים את חשדו. רצף של אירועים שגרתיים שחוזרים על עצמם בצורה מדויקת מדי יום מחזקים את החשד שהוא חי בזיוף, ולאחר 30 שנה הוא מחליט לשבור שגרה ולבדוק האם הוא מדמיין.
בהזדמנויות שונות טרומן מנסה להימלט מהגורל, ולאחר סערת רגשות כמו גם סערה מבוימת בלב ים, הוא נתקל במחסום. האופק אליו הפליג התברר כמדומה ובמקומו ניצב קיר עם גרם המדרגות. על אף שהבמאי מנסה לשכנעה אותו שהעיר המדומה שיצר עבורו היא איך שהעולם צריך להיראות כי "העולם האמיתי – הוא המקום החולה" טרומן חש נבגד ומלא בעלבון, עולה במדרגות שמובילות אל מחוץ לסט הצילומים ובוחר לצאת אל העולם האמיתי.
למעלה ממחצית מאוכלוסיית ישראל התעוררה אתמול לתחושה דומה לזו של טרומן ברגע התגלית. בתוכה גם אני. התעוררנו מדי בוקר, חייכנו אל השכנים, נסענו אל העבודה, הלימודים או הבסיס וחיינו כמו אזרחים חופשיים במדינה יהודית ודמוקרטית. כמו כל אזרח גם אנחנו רצינו לעצב את המציאות בה אנחנו חיים ויצאנו באחד בנובמבר לקלפי עם בקשה אחת עיקרית – להעביר את הרפורמה המשפטית.
"40 שנה אתם בשלטון, למה לא שיניתם כלום?", שמענו שוב ושוב. "12 שנים נתניהו שלט, על מה אתם מלינים?". והתשובה שתמיד עמדה בפינו הייתה "לא באמת שלטנו, תמיד בלם אותנו בג"ץ". האופוזיציה, הארגונים הלא ממשלתיים ובג"ץ עבדו כמכונה משומנת אחת. הממשלה מעבירה החלטה או הכנסת מחוקקת חוק, האופוזיציה זועמת ונעזרת בארגונים אזרחיים להגשת עתירה, בג"ץ מבטל את ההחלטה או החקיקה. כך הופקרה ההתיישבות ביהודה ושומרון, כך במלחמה בטרור, כך בניסיון להוציא מישראל את שטף המסתננים שחדרו אליה בניגוד לחוק.
הרשות השופטת שמה עצמה עליונה על שתי הרשויות האחרות. איזונים ובלמים? אין צורך, 15 שופטים הממנים אלו את אלו יודעים טוב יותר ממאה ועשרים נבחרי ציבור מכל חלקי העם. הם האדם הסביר וגם החוק בכבודם ובעצמם.
פעם אחר פעם הבחינו אנשי המחנה הלאומי בסימנים המחשידים. גם הדמויות החלו לצוץ בצורה מחזורית; פה זו התנועה לאיכות השלטון, שם צועקים עושק הגז, כאן היועצת המשפטית טוענת שזה לא עובר בג"ץ, פה גנרל פנסיונר מתעמת עם שוטרים, כאן השופט מסביר לממשלה שכדאי לה מיד לתקן.
אז טרומן, כלומר הימין, החליט לסטות ממסלולו ולבחון האם הוא מדמיין. איילת שקד הצליחה למנות כמה שופטי בג"ץ, אבל המציאות לא השתנתה. החטא הקדמון היה ונותר הרכב הוועדה. אז ממשלת ימין על מלא הודיעה שהיא מעבירה רפורמה שתגוון את הרכב בית המשפט, והשופטים ייצגו את כלל הדעות בציבור. פחות סניף של מרצ, ויותר מגוון אנושי, כמו בכנסת.
"לא רפורמה, מהפכה משטרית!", קראה האופוזיציה. והשכנים, והחברים לעבודה יצאו בזעם לרחובות והכריזו שזו מלחמת אזרחים. עצומות המוניות של אנשי אקדמיה, אנשי תרבות, ואנשי מערכות הביטחון ממלאות את עמודי העיתון. מודעות ממותגות, גם שלטים במיליונים, משתלטים על צדיי הדרכים. "הכסף שלנו, והצבא שלנו, גם המשטרה. תראו איך אנחנו משביתים את נתב"ג ושורפים את איילון וכלום לא קורה. ההתנתקות? זה לא אותו דבר. זה הגיע לכם. גם מתקני המעצר שהוכנו במיוחד עבור ילדות בנות 14".
"זה באמת לא דומה להתנתקות", חושב לעצמו מצביע הימין. "בהתנתקות אמנם גנבו לי את הקול כדי להמית חורבן על יישובי גוש קטיף, אבל הכלי היה דמוקרטי. היה רוב למהלך. כאן אני הרוב, הצבעתי לתקן את מערכת המשפט ונפתחו עליי שערי הגיהינום. האלימות כלפי נציגיי בפרלמנט, הפקעת הרחובות מיושביהם, קריאות למרד והשתמטות עברו נורמליזציה וזכו לשיתוף פעולה מצד המשטרה, הצבא והשב"כ".
בארבע השנים האחרונות הגענו לקלפי חמש פעמים, ובכל אחת מהן התברר שהייתי טרומן. חשבנו שלפתק יש משמעות, כוח ויכולת לעצב את המציאות. קול אחד לכל אחד, והקולות כולם שווים. בכאב לב התחוור לנו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, ובשבוע האחרון ביתר שאת, כי הדמוקרטיה הייתה תרמית ושימשה דרך לאלף את ההמון באמצעות חוקים שחלים רק עליו. ישראל היא מדינה של אליטות, והן נלחמות לבצר את כוחן בכל מעוז ובכל מחיר. האלימות גברה על הכרעת הבוחר. העמדת הפנים נגמרה – מהפך 77' מעולם לא קרה.
השבוע עלינו על גרם המדרגות וגילינו את דלת היציאה. כל עוד נותרנו בתוך התסריט, נמשך נשף המסכות. אך מרגע שבחרנו לממש את תפקידנו במשחק הדמוקרטי ולעצב אותו כשווים, נעמדו מולנו 'אדוני הארץ' ודרשו בתוקפנות – אל תגעו במערכת המשפט, כי לא תהיה פה מציאות טובה יותר מזו שהצענו לכם.
האם נבחר להישאר לחיות במציאות המדומה או לקחת את הגורל בידינו, כמו שעשה טרומן?
