לחזור לכושר, לסיים לכתוב עבודה סמינריונית, להתחיל לכתוב תזה, לקרוא את כל הקלאסיקות שתמיד רציתי להכיר, לפגוש חברות, לסדר ארונות, לבשל כל יום, לישון. זו, פחות או יותר, הייתה רשימת המטלות הצנועה שלי לחופשת הלידה המתקרבת, אי־אז בעיצומו של החודש התשיעי. והנה, ברוך השם, הקטנטנה כבר בת חמישה חודשים ואני יכולה לבשר בגאווה שלא ביצעתי ולו משימה אחת.
כלומר, דווקא חזרתי לכושר (לו רק תליית כביסה עם מנשא הייתה נחשבת לספורט אולימפי), ואפילו התקדמתי עם הסמינריונית (לו רק המאמרים שטרחתי להדפיס היו קוראים את עצמם). אפילו הרחבתי את ההשכלה עם לא מעט קלאסיקות (שמישהו ייתן כבר נובל לשונדה ריימס), ופגשתי חברות (היי, אנחנו יושבות יחד על אותו ספסל בגינה ומנהלות שיחות נפש על משפחתונים. לגמרי נחשב) וגם בישלתי כל יום (קפה), ותאמינו או לא – הצלחתי לישון. שעתיים בלילה.
תאמרו: נו, טעות של צעירות. הרי כל אם מנוסה יודעת שאסור לתכנן תוכניות שאפתניות מדי לחופשת הלידה, ושזו בכלל לא חופשה. זו חופשת הלידה השנייה שלי, והייתי אמורה לדעת כבר שעם תינוק חדש שום דבר לא הולך לפי התוכניות, ושהחודשים הראשונים אחרי הלידה הם בליל בלתי צפוי של דם, יזע, לילות לבנים ודמעות. ידעתי את כל זה, ובכל זאת דמיינתי את עצמי חורשת בקלילות אין־קץ את קניוני ירושלים המעטירה, שערי הלא־נושר מתבדר ברוח. ופנטזתי איך נשב לנו בבתי קפה שטופי שמש, היא תישן בנחת בעגלה ואני אכתוב לי במחשב את כל העבודות האקדמיות, וכשאלה יסתיימו יישאר לי עוד המון זמן שבו אכתוב את ההגיגים הספרותיים והשירים החבויים.
איך זה נגמר בסוף כולן יודעות. שבוע רודף שבוע, ורשימת ההספקים המתוכננת מצטמצמת לצרכים הבסיסיים ביותר, לתחתית הפירמידה של מאסלו: לאכול, לישון, ללכת לשירותים. ואם הצלחת גם לתלות שתי מכונות ולראות פרק בנטפליקס, צל”ש זה כאן. העברת יום בלי להתקשר לבן הזוג עשר פעמים ולשאול מתי הוא כבר מגיע? כדאי שתוודאי שהטלפון לא על שקט, כי שר החינוך בטח מחייג עכשיו להודיע שזכית בפרס ישראל.
אוהבת להיות בבית
אבל למרות האכזבות והקושי, יש ימים שבהם נדמה שחופשת לידה היא החיים עצמם, החיים כפי שהם צריכים להיות: טיול קצר עם העגלה לאור השמש, הפוך־גדול־לקחת, ספסל בטיילת. ופתאום הרחוב מתגלה בשעות לא מוכרות, שעות של אימהות בחופשת לידה ופנסיונרים יושבי פרלמנטים. ואפשר להתכנס פנימה, אל הבית והמשפחה, בלי לשמוע את הזמזום הקבוע בתוך הראש ששואל איפה ההגשמה העצמית ומה עשית היום בשביל הקריירה שלך ומה יִיצרת היום בעולם. יש ימים שבהם נדמה לך שמעולם לא היית שלמה ושלווה יותר, וששום פליטה עצבנית על החולצה השחורה החדשה לא תצליח לשנות את התחושה הזאת.
ופתאום את מגלה בעצמך צד שלא הכרת: שדווקא אוהב להיות בבית, ואוהב לא להספיק שום דבר, ומסוגל לשמוע צליל של הודעה חדשה בטלפון בלי לרוץ לראות מה כתוב שם, ומוכן לחיות בשלום עם זוג נעליים זרוק באמצע הסלון. ואת שואלת את עצמך איפה הצד הזה היה כל השנים האלה, ומה קרה לאישה התקתקנית והחרוצה שהכרת, שמעולם לא השאירה בתיבת המייל הודעות שלא נקראו, ושחייה התנהלו ממשימה למשימה.
ואז את מבינה שזה לא רק הגוף שהשתנה אחרי הלידה – גם את עצמך השתנית. ממש כמו התינוק ששוכב לידך עכשיו, גם את צריכה למצוא שוב מקום בעולם; לגלות שוב מי את – ולהבין שזו לא בהכרח מי שהיית לפני שהרית וילדת. כמו התינוק ששוכב לידך, גם את עוד בוכה לפעמים, גם את עדיין קמה ונופלת, גם את עדיין לא בטוחה היכן המקום שלך בעולם.
התחושה הזו עוצמתית פי כמה בלידה הראשונה, אבל היא נוכחת גם בלידות שיגיעו אחריה: בכל פעם מחדש משהו מתערער במבנה המשפחתי, ובעיקר בך. ועם כל הכבוד לסידור הארונות ושאר המטלות, המשימה האמיתית בחופשת הלידה היא לחזק מחדש את יסודות הגוף והנפש. כי אחרי כל לידה, גם את נולדת קצת מחדש.
