במשך כמה שבועות אמרתי לכל מי שרצה להקשיב וכנראה גם לכמה שלא ממש, שאם רק תהיה הפגנה בעד הרפורמה אני אתייצב. לא שאני שלם איתה ככתבה, אבל כנגד כל ההפגנות המתנגדות באופן גורף, צריך קהל נחוש שיתמוך. כשלא התארגנה הפגנה כזו, אפילו שקלתי לקחת איתי דגל ישראל ושלט תמיכה ברפורמה בכל פעם שאני הולך ברחוב ראשי, כהפגנה של איש אחד.
ביום שני בבוקר קמתי במצב רוח שפוף מאוד, ובתחושה של כישלון ציבורי. היה די ברור שהימין לא יכול להעביר את הרפורמה, ויותר מזה – נחשף בגלוי היקף השליטה של מחנה המרכז-שמאל במוקדי כוח. ודווקא באותו יום בצהריים שמעתי שמתארגנת הפגנת ימין לתמיכה ברפורמה. להעביר את הרפורמה כעת, כשכבר ראינו כמה רחוק מסכימים המתנגדים ללכת, נראה לי כמו רעיון רע מאוד; מצד שני היה קשה מאוד לשתוק ולא לעשות כלום.
כל הטעויות האפשריות
מבחינה פרקטית, המשך החקיקה כרגע נראה כמו מתכון לאסון גדול עוד יותר, וטוב עשה נתניהו שעצר אותה, גם אם באיחור כבד. נדמה שבדרך עשה הימין את כל הטעויות האפשריות:
ראשית, איש לא העריך נכון את עוצמת ההתנגדות משמאל. מהר מאוד יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות, ובמקביל הופעלו כל התותחים: חלקם באקדמיה, אחרים במערכת הכלכלית, והבולטים היו כמובן הקצינים ומשרתי המילואים ביחידות מובחרות. כל אלה הבהירו בגלוי שהם מסכימים לגרום למדינה לנזקים ניכרים אם הרפורמה המשפטית תעבור. אליהם הצטרפו כלי תקשורת בולטים, שהעיתונאים שלהם התנהלו בתחושת שליחות ניכרת – הם באמת היו משוכנעים שאנחנו בדרך להפוך לדיקטטורה, ושהם צריכים לגייס את כל הכוח שלהם כדי לעצור את זה. הגיבוי התקשורתי הוציא עוד ועוד אנשים מהבתים, ויצר תודעה שהתנגדות לרפורמה המשפטית היא אפילו לגמרי לא עניין של ימין ושמאל, אלא אובייקטיבית המהלך המוסרי ביותר היום – שמצדיק חסימות כבישים, שביתות, השתמטות, סירוב פקודה וכל שאר החבילה.
נכון, זו חכמה בדיעבד לומר עכשיו שהיה עדיף להעביר כל חוק בנפרד, במקום לנסות להעביר בבת אחת מתווה חקיקה שלם. אבל תוך כמה שבועות כבר היה די ברור שהשמאל הרבה יותר נחוש למנוע את הרפורמה, מאשר הימין נחוש להעביר אותה, ושהגיע הזמן לעצור ולנסות לנהל משא ומתן מכבד, אולי לוותר על כמה סעיפים, אבל להעביר את עיקרי התוכנית. בשלב מסוים לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהחקיקה לא תעבור כרגע, השאלה היא רק אם הימין יעצור את עצמו בכבוד ובתנאים שלו, או יובס ברחוב.
במקום זאת התהליך נמשך במלוא המרץ, ורק סיפק לראשי האופוזיציה תחמושת. ח"כים מהשמאל הפכו ליושבי קבע בוועדת חוקה ומשפט, ורוטמן נאלץ לבחור בין האפשרות לתת להם להפוך את הוועדה לקרקס, לבין ניצול כוחו כיו"ר – שייתן להם הזדמנות להציג אותו כדיקטטור סותם פיות, שוב מצב שאי אפשר לנצח בו.
התהליך לא לווה בהסברה מספקת, קמפיין תמיכה התחיל מעט מדי ומאוחר מדי. ברשתות ובכנסת, הימין החליט להתמודד עם אנשי השמאל באמצעות כינויי גנאי שהעדין שבהם הוא אנרכיסטים, ולהתמקד בדגלי אש"ף שהיו במחאה. קודם כול זה פשוט לא נכון, ברוב המקרים מדובר באנשים שאוהבים את המדינה ותורמים לה בשלל היבטים. ומעבר לזה, התברר מהר מאוד שמדובר בגול עצמי מרהיב: ההפגנות של מתנגדי הרפורמה הפכו לריקודגלים גדול, וכינויי הגנאי רק תדלקו את האנרגיות.
במקביל קידמה הקואליציה עוד ועוד חוקים ומהלכים שנראו כמו אצבע בעין, או כמו חקיקה פרסונלית, במקום להתמקד בעשייה אפורה, בהנמכת פרופיל ובמהלכים שקשורים ליוקר המחיה, לתחבורה, לביטחון ולחינוך. גם אם נניח שכל חוק פני עצמו היה מוצדק לחלוטין, השילוב שלהם עזר למתנגדי הרפורמה להפיץ תחזיות שחורות, ולשכנע רבים שעדיין ישבו על הגדר. ובמקביל לפעולות ולהתבטאויות של הפוליטיקאים מימין שרק גרמו להלהטת הרוחות, היועצת המשפטית לממשלה שפכה ג'ריקנים של דלק על המחאה, וגם הנשיא נראה כאילו הגיע לתווך בהגינות אבל איבד לחלוטין את הצפון.
בתוך קהל האלפים
בסופו של דבר צירוף מקרים משפחתי הכריע, ומצאתי את עצמי עומד מול בית המשפט העליון; הסברתי לעצמי שהפגנה כוללת קשת כלשהי של דעות, ולכן בניגוד לדוברים על הבמה אני לא קורא לראש הממשלה להמשיך בכל הכוח בלי להיכנע לסחטנות, אלא רק מביע את תמיכתי ברפורמה טובה שתפחית את הכוח הבלתי סביר של מערכת המשפט.
ההפגנה הייתה בשבילי כמו אוויר לנשימה. סוף סוף הרגשתי שגם הציבור שתומך במהלך משמיע את קולו. כלי התקשורת כרגיל דיווחו על מספרים שונים, אבל לכל הדעות היו שם אלפים רבים של אנשים.
אבל גם כאן היה באג רציני: אמנם נראו דגלי ליכוד, הייתה כמות יפה של חילונים, והצלחתי למצוא אפילו כמה חרדים, אבל בסופו של דבר הרוב המוחלט היה ציוני-דתי. אולי זה היה בגלל שאת ההפגנה ארגנו אנשי המגזר, אולי המידע עליו הופץ בעיקר בקבוצות ווטסאפ מגזריות, אולי בגלל שירושלים נוחה יותר לאנשי היישובים מאשר לאנשי העיירות והמרכז, ואולי מסיבות אחרות, אבל זו הייתה התוצאה. השלטים דיברו על 64 מנדטים ועל בחירת העם, אבל מסביבי ראיתי בעיקר 14 מנדטים.
חקיקה שמתיימרת לייצג את רצון העם, צריכה לקבל תמיכה רחבה מהעם, אחרת נראה שאין לה זכות קיום. מספרים יפים בהפגנה שמתארגנת מעכשיו לעכשיו הם נקודת פתיחה טובה, אבל אם הימין רוצה להעביר את הרפורמה הוא צריך להפגין נוכחות רחבה בשטח, עם גיוון מגזרי: שאלפי חרדים יצאו להפגנות, שסניפי ליכוד בערים יוציאו הפגנות קבועות של מאות אנשים, ממש כמו שהשמאל עשה.
אנחנו לא צריכים לחסום את איילון, לא לשתק את נתב"ג ובטח שלא לסרב פקודה. אבל בהחלט הגיע הזמן להתחיל לתמוך באופן פעיל ואולי, רק אולי, נצליח לראות תיקון משפטי טוב ובריא, וממשלת ימין שתיטיב עם המדינה כולה.
