ראיתי מקרוב: גלנט מימש את מחויבותו לביטחון ישראל – אסור לפטרו

"אבן אחת ש…זרק לבאר, גם 70 אלף משפטי סרבנות לא יוציאו אותה…" מי זרק את האבן לבאר? יוזם הסרבנות הראשון שהחל להחתים על עצומות נגד המשך השירות במילואים? או שמא האבן (הרפורמה) הייתה חשובה מאוד לבאר (למדינה), חיונית להעשרת המים, אך גם הייתה צריכה להיזרק כשהיא קשורה בחבל בכדי שנוכל להוציאה אם צריך? כך או כך, המציאות התפתחה למצב בו לא ניתן היה "לשפוט" ולטפל בחומרה בסרבנים. זו תופעה רחבה ומשמעותית ביותר לביטחון של ישראל ולהפעלת הכוח הצבאי שלה. שר הביטחון והרמטכ"ל הובילו טיפול אחראי ומושכל, במנהיגות אישית הנשענת לא רק על סמכות אלא על אמון והערכה, ואילולא עשו כן, התוצאות היו חמורות יותר לביטחון המדינה, ולפילוג בעם.

בדיוק לפני שלושה שבועות, בעיצומו של פורים, נקראתי לשיחה דחופה אצל שר הביטחון והרמטכ"ל. שוב, בהתראה קצרה, נתבקשתי לעזוב הכול (מפגש משפחתי מורחב לכבוד החג), לעלות על מדים ולהתייצב, הפעם למילואים מסוג אחר. זו הייתה שיחה טעונה ולא פשוטה, חשתי בלחץ ובכובד האחריות של השר ובעיקר של הרמטכ"ל. היינו כ-10 קצינים בכירים במיל'. נציגים של היחידות המבצעיות של צה"ל (זרועות האוויר והים, אמ"ן, ומפקדים לוחמים ביחידות זרוע היבשה). מבלי לפרט את תוכן הדברים, השר והרמטכ"ל הקשיבו קשב רב לתחושות שהקצינים העלו בפניהם. בתוך כך, השר והרמטכ"ל גינו כל ניסיון לקריאה לסרבנות, גם אם עוטפים זאת באי התנדבות, ביקשו להשאיר את הצבא מחוץ לוויכוח, ואף סירבו לקבל אמירה ש"במלחמה נגיע". אין צבא על-תנאי, לא תנאי של מתי מגיעים, ולא תנאי של בחירת המשימות. כך היה תמיד, וכך זה צריך להישמר.

במפגש אחר בנוכחות השר והרמטכ"ל, באחת מיחידות הקצה המבצעי של צה"ל, יחידה שבה האנשים רתומים ומבינים את חשיבות "הלשם מה", והשיח על סרבנות לא קיים בלקסיקון, אמרתי לנוכחים כי הפורום הזה הוא לא הפורום הנכון לשיחה, השר והרמטכ"ל הרי מכירים את האנשים ו"חיים את המתרחש ביחידה", ומי שצריך לשבת ולהקשיב לאנשים זהו ראש הממשלה. למפקדים שישבו שם קראתי לשים את הצבא מחוץ לוויכוח, ולהביע את חששם האמיתי והכן, ואת דעתם על  חוקים ודמוקרטיה, תחת שם ושם משפחה, ללא שיוך צה"ל והיחידה. צה"ל הוא הבסיס האמיתי לקיומה של המדינה, ואף פעם לא שאלנו מה דעתו של מי, מהיכן הגיע, ולמי הצביע כאשר לבשנו מדים ונתנו פקודה להסתער. כך זה צריך להישמר.

כיצד פעלו השר והרמטכ"ל כנגד הסרבנות?

השר והרמטכ"ל זיהו נכון ומהר את תופעת הסרבנות, עסקו בה באופן אישי וקיימו שיחות עם מפקדים, בסדיר ובמילואים, בכלל היחידות, ובמיוחד באותן יחידות בהן התופעה התפשטה. אין בצבא דרך נכונה וטובה יותר לטיפול מאשר התערבות המפקדים. המפקדים בכל הרמות עוסקים בעניין, בעדיפות ראשונה וע"פ הצורך, הכול ברגישות ובנחישות.

לכל מי שחושב או טוען, כאילו היה ניתן לטפל אחרת, וכי הרמטכ"ל לא עושה די, טעות חמורה היא בידו. זו טעות כפולה. דבר ראשון, רבות מפעולות הרמטכ"ל היו טובות ויעילות אך לא נודעו לציבור והתרחשו בפרופיל תקשורתי נמוך (ע"פ הרוח הכללית אותה הרמטכ"ל מנחיל בצה"ל, פחות תקשורת יותר עשייה). הטעות השנייה היא כי טיפול במפקדים בכירים, בוודאי בהיקפים ובמערכים רגישים, לא יכול להיות דרך "משפט" על סירוב פקודה, או ויתור עליהם בשירות (לפחות לא מיד, ולא באופן הזה).

במצב שנוצר, ובמציאות אותה יצר הדרג המדיני, זו הדרך הרגישה החכמה והנכונה ביותר לטפל בתופעה – בדיוק כפי שטיפל בה הרמטכ"ל, ובגיבוי שאותו נתן לו שר הביטחון. הקריאות המתלהמות לפגיעה במעמדו של הרמטכ"ל, כאילו הוא מוטה פוליטית ודואג רק להמשך תפקידו כאילו היה עוד פקיד ציבורי ממונה, לא רק שאינן במקומן, אלא הן מהוות סכנה אמיתית לתפקודו המקצועי והענייני של הרמטכ"ל ואלופי המטכ"ל. זהו חוסר אחריות מוחלט וחוסר היכרות בסיסי לכובד תפקידו ולאחריות אותו הוא נושא על כתפיו הרחבות. זו לא ביקורת עניינית, ולא ביקורת בונה, זוהי הפקרות.

מה באשר לשר הביטחון? צריך להסיר את העמימות ולהחזירו לתפקיד

שר הביטחון אינו מפקד הצבא, הצבא כפוף לממשלה (ולא לראש הממשלה, וגם לא לבית המשפט העליון), וזאת ע"פ חוק יסוד הצבא סעיף 2 (א) "הצבא נתון למרות הממשלה". שר הביטחון הוא השר המקשר והאחראי על הצבא מטעם הממשלה. אבל מעבר לניסוח הכללי, שר הביטחון של מדינת ישראל הוא תפקיד בעל אחריות עצומה, אחריות הבאה לידי ביטוי דווקא בשגרה (במלחמה- ידו בהצבעה שווה לכל יד של שר בממשלה או בקבינט בעת החלטות, כולל של ראש הממשלה).

שר הביטחון מכווין את בניין הכוח הצבאי, מחליט באופן יום יומי על מדיניות והחלטות מבצעיות במבצעים גלויים וסמויים, עוסק בחיבור הבין ארגוני של ארגוני הביטחון השונים, וכן בקשר המדיני ובשותפויות שבין מערכת הביטחון למדינות השותפות, ועוד. בתקופה רגישה זו תפקידו הוא קריטי לאין שיעור. הוא כמעט הילד עם האצבע על הסכר בהיבט הביטחוני. הוא לא רק מילא את תפקידו בשיקוף המצב כפי שהוא הבין אותו (והבין נכון), הוא הוביל אותו באופן ממלכתי, ענייני ומקצועי. תחילה פעל גלנט באופן סמוי לציבור בשיחותיו עם ראש הממשלה, ומשלא הצליח להעביר את מסריו לכדי פעולה והחלטה של ראש הממשלה, עשה זאת באופן ציבורי, בכדי לנסות ולעורר את ההד הציבורי והתקשורתי המתאים לביצוע הערכת מצב אסטרטגית מחודשת של ראש הממשלה וחברי הממשלה שלו, תוך לקיחת אחריות וסיכון לתפקידו ומעמדו.

השר גלנט מימש את מחויבותו לביטחון מדינת ישראל, על חשבון תפקידו – ועל כך יש להעריכו, ובוודאי לא לפטרו. האמירות של חלק מחברי הממשלה והקריאות לפטרו, נובעות (אני רוצה להאמין) לא מרוע לב וחשבונות פוליטיים, אלא בעיקר מבורות מדאיגה באשר לתפקידו וכובד אחריותו של שר הביטחון. גם אם יש שר מתאים ברקע (ואין כזה בנמצא), ייקח לו חודשים להיכנס לעניינים ולקבל החלטות מושכלות. לפיכך, מתבקש כי השיקול הלאומי לביטחונה של המדינה יגבר, ושר הביטחון של מדינת ישראל ימשיך לעסוק בתפקידו החשוב.

ההמלצות להמשך – הדרג הצבאי והמדיני

פסק הזמן הנכון בקידום הרפורמה אותו קבע ראש הממשלה, הגיע מעט מאוחר, אבל לא מדי. מעבר לצורך בקידום הרפורמה שמבטאת את רצון בוחרי הימין ואת הממשלה שנבחרה ברוב משמעותי וע"פ חוק, חייבים גם להקשיב לציבור כולו. המחאה הציבורית חשובה והיא מנשמת אפה של הדמוקרטיה, אולם הכנסת צה"ל והצהרות הסרבנות, בדגש ליחידות המהוות "צוואר בקבוק" בהרכב אנשי המילואים שבהן, חייבות להדיר שינה מעיניי הקברניטים.

מעבר לכל שיקול פוליטי, ראש הממשלה נקרע בדילמה אמיתית וקשה: כיצד להגיב למדרון התלול שכבר התחילו לדחוף לתוכו עגלות שלמות של יחידות עם גלגלים מהירים. ברור לכל, כי אולי ההפגנות והמחאות השפיעו, אולם מה שהכריע היה קבוצות המילואים מאותן היחידות שהצהירו כי לא יגיעו למילואים. הסרבנות שהתפתחה יכולה להגיע מכל כיוון, ומכל קבוצת לחץ, והמסר העיקרי הוא שבנושאים רגישים יש לקיים שיח וניסיון כן ולהגיע להסכמות רחבות. האתגרים הרבים וההכרעות החשובות העומדות לפנינו לא תמו.

עיקרי ההמלצות:

לדרג הצבאי – זהו זמן חשוב לקיים חשיבה על הטיפול בגילויי הסרבנות והדרך להתמודדות איתן בטווח הקצר (עם חידוש העיסוק ברפורמה ובמידה ולא יהיו הסכמות), והן בטווח הארוך. בטווח הקצר יש למערכת יכולת לבחון משמעויות ומענה אפשרי לתפקוד היחידות ללא חלק מהסרבנים, לבחון את ההחלטות המתירות להשתתף בהפגנות לאנשי הסדיר, לבחון את איסור העיסוק הפוליטי במסגרת שירות מילואים כפי שהסדיר לא עוסק בו, לקיים דיון מעמיק עם אלופי חיל האוויר אשר קולם לא נשמע בגינוי גילויי הסרבנות.

בטווח הארוך, יש לבחון את היכולת להרחיב את מגוון הלוחמים והיחידות מפלחי אוכלוסייה נוספים, ולצמצם את ההומוגניות של "חבר מביא חבר", "בן של", או מאותו בית גידול שעד היום גידל את חלק מאותן היחידות. זה ישרת את צה"ל פעמיים: יחזק את צה"ל כצבא העם על מגוון האוכלוסיות במדינה, ויחזק החיבור הפנימי שיחבר בין אותן האוכלוסיות על רקע שירות וערכים משותפים.

לדרג המדיני – היכולת להגיע להסכמות היא לא פוליטיקה, היא עניין של ביטחון לאומי ברובד היסודי שלו. זהו תנאי בסיסי לכל פעולה של ממשלה נבחרת, בדגש על מצב של מלחמה. זה הזמן לכנס את חברי הקבינט המדיני-ביטחוני, ולהתחיל לדון לעומק באתגרי הביטחון של מדינת ישראל. למרות ששר הביטחון וראש הממשלה עסקו בכך, הם אינם מהווים תחליף לאחריות המשותפת ע"פ חוק לביטחונה של מדינת ישראל. על המל"ל לקדם תכנית מהירה להצגת האתגרים והכנת המדינה למערכה, הן בזירה הפלסטינית, והן לאתגר הרב זירתי. אנו בעיכוב רב מהמצופה, אולם גם על כך נאמר: עדיף מאוחר, מאשר לעולם לא.