המחאה עשתה את שלה. היא יכולה בינתיים לנוח. חשוב שפעיליה ומשתתפיה ישמרו מסגרות של מילואים, שיתגייסו בצו-8 נגד ניסיון לשבור את כללי המשחק בחקיקה דורסנית, או בפסיקות שיכורות-כוח. עכשיו תורם של נבחרי הציבור, הקרויים בבוז בלתי דמוקרטי "פוליטיקאים". טוב שהמחאה כפתה על נבחרי הקואליציה להידבר תוך השעיית מכבש החקיקה. עכשיו צריך לתת לנבחרי האופוזיציה לדון עמם במתכונת שתהייה מקובלת על הזרם המרכזי בציבור.
המפתח לדמוקרטיה המבטאת את רצון העם הוא בדחיקת הרדיקלים לשוליים הפוליטיים. רוטמן נדחק וחשוב לדחוק לשם את סמוטריץ' ואת אלה ממובילי המחאה הדורשים לגנוז את כל יוזמות החקיקה שיש להן רוב בכנסת ומאיימים לשבש את המדינה ולהמריד את כוחות הביטחון, אם לא יצליחו לכפות את עדיפויותיהם. מי שתרמו במחאתם להשבת המשטר הדמוקרטי למסלול של הידברות, צריכים להסתייג מאלה הרוצים לעשות שימוש באותה מחאה כדי להכתיב לרוב שוחר ההידברות את רצונו של המיעוט הרדיקלי. מול חקיקה דורסנית אסור לחברה חפצת-חירות להציב חלופה של מחאה דורסנית.
בין שתי החלופות הפסולות הללו ניתן להגיע למתכונת של בלמים ואיזונים בין הרשויות, שתתקן את העיוותים המקוממים חלק גדול של הציבור ונבחריו, בלי להחליפם בעיוותים מן הקוטב השני, שאינם נסבלים בקרב חלק אחר של אותו זרם מרכזי. "מתווה העם" של נשיא המדינה מציע מתכונת כזו. גם מי שסבור, לרבות מתונים בקואליציה, שהמתווה מוטה לטובת המערכת המשפטית, יכול להידבר בחסות הנשיא בניסיון לשנות במידת מה את איזונו הפנימי. מנהיגי האופוזיציה מוכנים לדיון כזה ואנשי הקואליציה יכולים להשתתף בו, בידיעה שכוח החקיקה נותר בידם.
לא צריך לצפות לשיח נעים ומפרגן. מדובר בחיזיון כוחני של כיפוף ידיים, הדלפות מכוערות ומניפולציות בלתי הוגנות. במילים אחרות: פוליטיקה. מה שנותן לו סיכוי להצליח הוא האינטרס הפוליטי המשותף, החופף את הצרכים הלאומיים, למצוא מתכונת משותפת. הקואליציה זקוקה לכך, כיוון שהוכח שאינה מסוגלת להכתיב את מלא רצונה. האופוזיציה נכונה לכך, גם כיוון שאינה יכולה לחוקק כרצונה וגם משום שמנהיגיה יודעים שהמתכונת הקיימת עוותה על ידי המשפטנים. הזרם המרכזי בשני המחנות זקוק לכך, כיוון שאינו רוצה להשתעבד לרדיקלים שבקרבו. נתניהו הבין חלקית ובאיחור טראגי את הנזק העמוק שגרמו הקיצוניים במחנהו. לפיד חותר מלכתחילה למרכז ומסתייג משתלטנות המשפטנים. גנץ מזוהה עם ההידברות. בסופו של חשבון פוליטי ואלקטורלי, יש לשני האגפים בזרם המרכזי יותר מן המשותף הציוני והדמוקרטי, מאשר יש לכל אגף עם השותפים הבלתי טבעיים בקצוות מחנהו.
הגיע הזמן להשיל את הסיסמאות הדמגוגיות, הרדודות והנבזיות של החודשים האחרונים. לא רק העיוות החצוף של "בוגדים" ו"אנרכיסטים" שראוי "לשלוח לעזאזל", אלא גם את ההיסטריה של "בהינתן דיקטטורה", "פשיזם", "שפחות", "חורבן בית שלישי", "הפרת החוזה עם המדינה" ו"מלחמת אזרחים". ראוי להשילן לא משום שהן מעליבות את מושאיהן, אלא משום שהן מעליבות את השכל הישר ומנותקות מן המציאות. סיסמאות מטופשות טובות לקופירייטרים ומתאימות לגיוס תשומת לב והתלהבות של מי שאינם מבינים לעומקו את העניין עצמו. בטווח הקצר הן מועילות, בטווח הבינוני והארוך הן מטמאות את הדיון הציבורי. אנשים חסרי הבנה ציבורית עלולים, חלילה, להאמין בהן.
השבועות האחרונים לוו בתופעות שליליות מכוערות ומקוממות למכביר. חשוב להזכיר את החיוב הגדול, המטיל את אורו מעבר לכולן: העימות הסוער ביותר בתולדות המדינה התנהל בכלים דמוקרטיים למהדרין, אף שכל צד דחף מעט את המעטפת, ללא שפיכות דמים, למעשה בלא אלימות. הדמוקרטיה הישראלית עמדה במבחן חשוב.
