הפעם הראשונה שבה התייחס נשיא ארה"ב ביידן לרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו הייתה באמצע פברואר, בשיחה עם עיתונאי הניו-יורק טיימס תומאס פרידמן. תגובתו אז למתרחש בישראל הייתה מינורית יחסית, וגרסה כי "חשוב להשיג קונצנזוס לשינויים מהותיים בכדי לוודא שהציבור יקבלם". שלשום, אחרי שנתניהו הודיע על השהיית החקיקה, דוברת הבית הלבן אמרה כי הממשל "מברך על ההזדמנות להשיג זמן ומרחבים נוספים בכדי להגיע לפשרה".
והנה הלילה, ביידן מחריף לפתע את הטון מול נתניהו, ובמסיבת עיתונאים מאולתרת בשדה תעופה בטנסי הוא הביע את דאגתו מצעדי ממשלת ישראל ואף השיב ב"לא" רבתי על שאלה האם יזמין את ראש ממשלת ישראל לוושינגטון. עוד הוסיף ביידן כי נתניהו לא יוזמן לבית הלבן בתקופה הקרובה.
מה בעצם קרה בין התגובה המברכת של הבית הלבן על עצירת החקיקה ל"כניסה" של ביידן בנתניהו? הרבה דברים קרו, כנראה, אבל בהתחשב בקשר הקרוב של העיתונאי פרידמן וביידן, גם בנושאים ישראליים ובפרט בנושא הרפורמה, לא יהיה מופרך להצביע על טור שפרסם פרידמן בעיתונו בדיוק בתווך בין שני האירועים הנ"ל.
תומאס פרידמן ידוע כמתעב נתניהו מימים ימימה, וגם כמי שניזון מעיתונות השמאל בישראל באופן ישיר ובלעדי. הוא קורא את "הארץ" באנגלית (גם בטור הנוכחי הוא מצטט את עיתונאי "הארץ" עמוס הראל), וידוע הקשר הטוב שלו עם נחום ברנע, עוד עיתונאי שלא ממש מחבב את נתניהו.
בטור המדובר, פרידמן העלה הילוך בהתקפותיו על נתניהו וטען שאי אפשר להאמין יותר לדבריו ושהוא הפך ל"שחקן לא רציונלי בתחום היחסים הבינלאומיים". כדי שלא יהיו ספקות, יש בטור גם פנייה מפורשת לביידן.
כמובן שביידן וממשלו לא זקוקים לטורים של תומאס פרידמן בכדי לדעת מה קורה בישראל. אבל הנסיבות שתיארתי לעיל וסמיכות הדברים לא יכולים שלא לגרום למחשבה שאמירתו הבוטה – אולי חסרת התקדים – של נשיא ארה"ב כנגד ראש ממשלת ישראל, היא פחות תוצאה של דו"חות מודיעין וסקירות בינלאומיות שהכינו לו הגורמים הרשמיים והמוסמכים בוושינגטון, ויותר תוצאה של קריאת מהדורת הבוקר של הניו-יורק טיימס. ומי שחושב שלעיתון הזה אין השפעה על נשיא דמוקרטי, מוזמן להמשיך ולחיות בחלום.
תקשורת השמאל הישראלית עובדת היטב, ומהדהדת מסרים עם בני בריתה שמעבר לים. זו אינה טענה, לתקשורת יש אג'נדה וזה בסדר גמור. העניין היחיד הוא שהציבור הישראלי שרואה את ביידן נכנס בראש ממשלתו צריך לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים, ולהתייחס לנאמר בפרופורציה ועם קורט מלח. זה בטח לא פותר את המשבר שנוצר בין ישראל לארה"ב, וזה ודאי לא אומר שביידן לא חושב את מה שהוא אומר. ודאי שכן. העניין הוא הטון, הצורה שבה הדברים נאמרים, וכאן לא מופרך להניח שלתקשורת שביידן צורך יש חלק לא קטן בתוצאה.
וגם זה לא פחות חשוב: ממשלת ישראל והעומד בראשה לא יכולים לפטור את עצמם ב"ביידן קורא את פרידמן והכל בסדר". לא, ממש לא הכל בסדר, וחייבים לפעול מול האמריקאים בשקט ובצורה מסודרת, גם על מנת להוות משקל נגד לתעמולת המתנגדים הפוליטיים שעובדת 24/7. עצירת החקיקה הייתה צעד ראשון ונכון בכיוון – קודם כל מהותית ואז גם תדמיתית – וההמשך צריך לעבור בהכרזה על עוצר ראיונות התבטאויות וציוצים מוחלט של כל חברי הקואליציה בנוגע לארה"ב. האחריות מוטלת על ראש הממשלה, ורק הוא צריך להתעסק בעניין.
