יש ספרים שכדאי להתחיל לקרוא מאחרית הדבר. כזו היא המסה הקצרה ״בשבחי לוסיל קליפטון״, מאת המשורר האפרו־אמריקני רג׳ילנד דווין בטס. בטס פגש את שיריה של קליפטון כאשר ריצה עונש מאסר ממושך בשל שוד מזוין. יד נעלמה הכניסה לתאו המבודד אנתולוגיה של שירה שחורה שבה נכללו שיריה. המפגש הזה שינה את חייו. הוא ייסד ארגון המעודד קריאה בבתי כלא, וכיום הוא משורר ועורך דין.
טנג׳יר, 64 עמ׳
אחת הביקורות המרכזיות על פוליטיקת הזהויות העכשווית היא שמה שנתפס אצלה כצודק וחשוב מבטל את האסתטי, ושהיא זולגת למניפסטים נכונים ואופנתיים פוליטית על חשבון האומנות. מהבחינה הזו, שירתה של לוסיל קליפטון 2010-1936) היא השירה ״הנכונה״; שירה פמיניסטית המתארת את הכעס ותחושת העוול כאישה וכשחורה. ועם זאת, זוהי שירה שעומדת בזכות היופי והחמלה שבה, לא פחות מאשר בשל תחושת הכעס והצדק. לא לחינם היא זיכתה את קליפטון, שהייתה הראשונה במשפחתה שסיימה לימודי תיכון, בפרסים ספרותיים חשובים ובשתי מועמדויות לפוליצר.
מיעוטים עשויים לגלות לחברת הרוב אמיתות רבות. כזו היא שירתה של קליפטון, שנכתבת במקום שבו הנימוס המקובל נגמר: היא כותבת על החיים כאישה שחורה שרגילה להערות מיניות מבזות מצד גברים לבנים, על ירכיה העבות ועל הסבל והעושר שבווסת. היא כותבת בחום ובהומור על דברים שנשים מעטות מעזות להעלות על הכתב, ובשיאיה זו שירה מעצימה מאוד. את הנשים כרותות השד בעקבות הסרטן היא מכנה אמזונות, כאותן לוחמות בעת העתיקה שפגעו בגופן כדי להילחם; היא מאחלת לכל הבנים שיזכו לווסת ולרופאים שאינם מבינים אותם; היא חוגגת את חייה ואת חד־הפעמיות שבהם במקצב פראי, קמאי כמעט. המתרגמת, רעות בן־יעקב, מצליחה להעביר לעברית בחוכמה את הריתמוס הזה.
גם בשיא הפרטיות של כאבה חורגת שירתה של קליפטון מהקונקרטי ומהווה המנון לגוף, לחירות המחשבה ולתשוקה לחיים, ומגיעה אל מרחבים תרבותיים רחוקים. וכדבריו של בטס, המשורר שחייו השתנו בעקבות שירתה: ״ורק תחשבו, יש אנשים שתוהים אם לשירה יש חשיבות״.
הַאִם לֹא תַּחְגְּגוּ אִתִּי / אֶת מָה שֶׁפִּסַּלְתִּי / לִכְדֵי סוּג שֶׁל חַיִּים? לֹא הָיָה לִי שׁוּם דֶּגֶם. / נוֹלַדְתִּי בְּבָבֶל / בָּהּ בְּעֵת לֹא לְבָנָה וְגַם אִשָּׁה / מָה עוֹד רָאִיתִי לִהְיוֹת חוּץ מֵעַצְמִי? / הִמְצֵאתִי זֹאת / כָּאן עַל הַגֶּשֶׁר הַזֶּה בֵּין / אוֹר כּוֹכָבִים לְחֵמָר, / יָדִי הָאַחַת אוֹחֶזֶת בְּחָזְקָה / בְּיָדִי הַשְּׁנִיָּה; בּוֹאוּ לַחֲגֹג / אִתִּי אֶת זֶה שֶׁבְּכָל יוֹם / מַשֶּׁהוּ נִסָּה לַהֲרֹג אוֹתִי / וְנִכְשָׁל.
