הזמן הזה שבין פורים לפסח מאתגר לי את הנשמה. אני מרגישה שהוא כמו גל גדול שחולף מעליי ואני מנסה להחזיק את הראש מחוץ למים. בחודש אחד יש חורף ואביב, הצפה של משלוחי המנות לצד חיסול חמץ שיטתי וכניסה לשמחה וגם יציאה לחירות. אינטנסיבי משהו.
בילדותי, ניקיונות הפסח בבית הוריי הישן ארכו שבועות וכללו מקומות ביזאריים לחלוטין. הפייבוריט שלי היה לנקות את החריצים שבין המרצפות: במשך שעות ישבתי על הרצפה עם סכין לא חדה, מגרדת את הלכלוך שבין החריצים. לפעמים אני חושבת שזו הייתה דרכה של אמי הגאונה להעסיק אותי ואת אחיי לאורך זמן כדי שהיא תתפנה לניקיונות החשובים באמת.
עד הרגע האחרון היינו מנקים ומסדרים כל פיסת חלל בבית: תריסים, וילונות ומסילות. כיריים, כיורים, שיש וברזים. אסלות ופחים. ארונות בגדים, ארונות מטבח, ארונות נעליים, מגירות, מדפי ספרים וספריות. להחליף מצעים, לכבס שמיכות, לאוורר כריות. לקרצף דלתות, משקופים, קירות (!), שולחנות, כיסאות וספות. וזה בלי שאמרנו מילה על המטבח.
עם השנים, היסטריית הניקיונות נרגעה ופינתה מקום למחשבות על ניקיון של הלב. איך מוציאים בעדינות את הלכלוך, איך לא מתעכבים על אלו שהחמיצו אותנו או החמצנו אנחנו, איך מסדרים את המרחב הפנימי וכיצד אחרי הגל הזה שישטוף את הכול, ייחשף לו לב נקי ונבון מעט יותר.
וכשאקח נשימה עמוקה כמו זו שלוקחים אחרי שמסיימים לשטוף את הרצפה – אתפלל לעצמי שאולי והלוואי זהו צעד ראשון בדרך לגאולה.
