אחת הטעויות הקריטיות שמנהיגים עושים במלחמות היא שהם לא מקפלים את הצבא בזמן. במקום להשיג תמונת ניצחון ולחזור לדיפלומטיה, הם מנסים להכריע את האויב, ובכך לא אחת מפסידים את המערכה כולה. ואם כך כשנלחמים באויב שעומד עלינו לכלותינו, קל וחומר כאשר מדובר במאבק אידיאולוגי – מר ככל שיהיה – עם חצי העם השני, האחים והאחיות שלנו, פשוטו כמשמעו.
המאבק של החודשים האחרונים בהפיכה המשפטית ייכנס לספר ההיסטוריה של העם שלנו, ויישאר שם לדורות. זה היה מאבק עממי, מפואר, ללא אלימות פיזית וחוצה גבולות פוליטיים ומגזריים. המחאה חשפה אנרגיות נהדרות בחברה הישראלית, נכונות להיאבק בנחישות לטובת חברה צודקת יותר, וזיהוי היעד הזה עם נאמנות למדינה.
נפלה בחלקי הזכות לחיות בתקופה הזו ואף להיות פעיל במאבק. כמו רבים אחרים, חתמתי על עצומות, העברתי חוגי בית, ארגנתי קבוצות שונות של פעילים, הייתי שותף לכתיבת ניירות עמדה משפטיים, הפגנתי ואף נאמתי בהפגנות, כתבתי מאמרי דעה בהם התעמתי עם פורום קהלת ופרסמתי ב"בשבע" מאמר בזכות המרי האזרחי וה"סרבנות" הפטריוטית של אנשי המילואים. בנוסף, אפילו יזמתי "מרד" מיסים חוקי (שהיה אמור לצאת לאוויר השבוע ומתעכב כדי לתת צ'אנס לדיפלומטיה), והשתתפתי בהכנת תשתית משפטית ודיגיטלית למרד שכזה.
דווקא מהמקום הזה, אני מרשה לעצמי לקרוא למחנה שלי להפסיק את השיבושים וה"סרבנות", לפחות לתקופה מסוימת. עלינו לשמר מחאה, אך בעצימות נמוכה הרבה יותר, כל עוד הפוליטיקאים מנהלים משא ומתן על עתיד המדינה (ונקווה שלא ישכחו לערב במשא ומתן את אזרחי ישראל הפלסטינים. הם חלק בלתי נפרד מהמדינה שלנו).
אלו נימוקיי:
הנימוק הראשון הוא שהמחאה לא הייתה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי להביא את הקואליציה להידברות בלי שאקדח החקיקה יהיה מונח על השולחן. מטרה זו הושגה, ויש לשמוח בכך. אמנם החוק להשתלטות על מערכת המשפט עבר בוועדת החוקה ואף הונח מיד לאחר מכן על שולחן הכנסת, ולכן בכל רגע אפשר לכנס את המליאה ולהעביר אותו בקריאה שניה ושלישית , אלא שהסיכוי לכך אינו גדול, ואם חלילה יתממש נחזור מיד לרחובות ונילחם נגד החקיקה הרעה הזו בכל דרך לא אלימה, גם בבית המשפט העליון כמובן. הרי עד לפני זמן קצר דרשנו שיעצרו לשבועיים כדי שנדבר, והנה קיבלנו השהיה לתקופה ארוכה הרבה יותר, אז אפשר לעצור קצת ולהתרווח.
הנימוק השני הוא שהורדת מפלס המחאה אינה אומרת שאנחנו תמימים או חלילה משלימים עם הממשלה הרעה הזאת ומעשיה המסוכנים (למשל פיטורים חסרי אחריות של שר הביטחון והתוכנית להקים לבן-גביר מיליציות משלו). אלא שמטרתנו מעולם לא הייתה להפיל את הממשלה, ובוודאי שלא להכריע את חצי העם שהצביע עבור הקואליציה. מטרתנו הייתה להגן על הדמוקרטיה, והיה ברור מלכתחילה שזה ידרוש פשרה. אי הכרעת הצד השני חשובה מחמש סיבות. האחת היא שבדמוקרטיה הצד המנצח לא רומס את הצד השני. דרשנו את זה מהם בחודשים האחרונים, ונדרוש את זה עתה גם מעצמנו. השנייה היא שהם ניצחו בבחירות ועל כן רשאים ליישם את תפיסת עולמם (ככל שהם אינם מחריבים את הדמוקרטיה). השלישית היא שיש למבקרי מערכת המשפט גם טענות מוצדקות שסירבנו בעבר לקבל. הגיע הזמן לתקן – לא רק כפשרה, אלא כי צריך. הרביעית היא שזו הזדמנות נהדרת שאסור לפספס לעגן בצורה מסודרת את הזכויות שכבר צברנו, ואף מעבר לכך, כמו גם להסדיר את יתר הסוגיות המשטריות שעומדות על הפרק. ואת כל זה צריך לעשות בשקט ככל שאפשר, לא באווירה של שיבושים ו"סרבנות". הסיבה החמישית היא שלכולנו חשובה יציבות וסולידריות אזרחית. בשביל זה חייבים להקשיב לצד השני, בעיקר כשלא מסכימים איתו. וברגע זה הצד השני כואב, מושפל ומאוכזב.
הנימוק השלישי לכך שיש להוריד את הלהבות, הוא שבפנינו חודש של חגים ואירועים לאומיים חשובים: רמדאן, פסח, המימונה, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אמנם בנאומו נתניהו המשיך את ההסתה נגד המחנה המוחֶה, אלא שלא הוא המעניין אלא המחנה שהצביע לו. אני חושש שייקח שנים רבות לתקן את האמון והסולידריות שנהרסו בחודשים האחרונים בין המחנות. אבל זה לא רק שאין לנו ארץ אחרת, גם אין לנו עם אחר. החגים מעניקים לנו שלל הזדמנויות לאיחוי הקרעים וחידוש החיבורים בינינו.
הנימוק הרביעי הוא שאמנם המיליציות שהובטחו לבן גביר הן דבר מאוד מדאיג, אבל ביבי היה חייב לתת לו הישג כלשהו עבור הבייס. יש לזכור כי מדובר בהסכם שחשיבותו נופלת מזה של הסכם קואליציוני, ועל הסכמים קואליציוניים הרי לא יצאנו לרחובות. אם וכאשר הדברים יגיעו לרמה של חקיקה – וזה ייקח זמן – נלמד את הפרטים, ואם מאבק בדרכים קונבנציונאליות לא יעזור – נחזור לרחובות. האנרגיה הפוטנציאלית שלנו קיימת. יידרש הרבה פחות מאמץ לגייס את הדוב שכבר התעורר מאשר נדרש היה להעיר אותו. התשתית קיימת.
הנימוק החמישי הוא שבחודשים האחרונים דיברנו על חשיבות הקמת מחנה ליברלי שחוצה את המחנות הישנים של ימין ושמאל. אלא שמבחינה מתמטית לא ניתן להגדיל את המחנה הזה אם לא נמצא דרך לצרף אליו ליברליים דתיים, חרדים, ערבים ובמיוחד מהימין הרך. כפי שנאמר קודם, יצאנו למאבק הזה לא כדי להפיל את ביבי אלא כדי לשמור על הדמוקרטיה. והמשך המחאות עשוי להתפרש כתביעה להתפטרות נתניהו, דבר שירחיק מאיתנו את הימין הרך.
הנימוק השישי הוא שאנשים צריכים לנוח ולאגור כוחות כדי להתכונן למערכה הבאה, למקרה שתגיע.
את המרץ והאש הבוערת בנו יש למנף לשיח ולהקשבה לשם התארגנות ציבורית, יחד עם קהלים נוספים. את האנרגיות שהצטברו יש להפנות לעשייה מהלב. למשל, אם ציבור ההייטק שחולל פלאים במדינה יתגייס לתיקון הפערים בפריפריה, באותה נחישות והקרבה עצמית שבה הוא התגייס למחאה כנגד ההפיכה המשטרית, זה יהיה לא רק נפלא אלא גם הרבה יותר אפקטיבי מכל דבר אחר.
רבים מאיתנו קראו במשך שנים לתת צ'אנס לשלום ופשרה עם המצרים, הירדנים, הסורים, הלבנונים וכמובן עם הפלסטינים, אפילו לאחר סבבים אלימים. אז דווקא אנחנו שמחויבים עמוקות לדיאלוג ופשרה לא ניתן צ'אנס לשלום ופשרה בתוך העם? כך גם נשדר תקווה לכל אלו, בעיקר הצעירים, שהזדעזעו מניסיון ההפיכה המשטרית והאמינו בטעות שכבר לא נותרה ברירה אלא להגר ליוון.
