נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בו הוא הודיע על השהיית החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים (וכלל הרפורמה המשפטית) בניסיון להגיע להסכמות רחבות, התקבל ברגשות מעורבים בקרב מחנה הימין. מחד, המהלך נתפש כביטול דה-פקטו של הדמוקרטיה בישראל, ולמעשה מייתר את הבחירות לכנסת. שכן, אם המיעוט מצליח לקדם את המדיניות שלו באמצעות מחאות ברחוב, אזי אין שום משמעות לרצון הרוב ולהכרעה הדמוקרטית. בפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הימין יכול היה לקדם מדיניות שמרנית, ולאזן סוף-סוף את העוצמה חסרת-הגבולות של מערכת המשפט, הוא קיבל רגליים קרות, ועוד אחרי ניצחון סוחף בבחירות. אותם מצביעי הימין, ובפרט מצביעי הליכוד, מרגישים כאזרחים סוג ב'.
בנוסף, המהלך גם נתפש ככניעה לאלימות, לסרבנות ולאנרכיה, שהיו דרכי הפעולה של חלק ממתנגדי הרפורמה, שניתן לכנותם "שורפי האסמים". אלה הוכיחו כי בהתנגדותם ובאובססיה שלהם לממשלת הימין בראשות נתניהו (ולאו דווקא לרפורמה עצמה, כפי שהם ביטאו זאת בעצמם), הם מוכנים להסב נזקים עצומים למדינה, עד כדי הרס של ממש. דווקא בשל כך, נאומו אמש של נתניהו הציב תמונת ראי להתנהלות המופקרת וחסרת האחריות של מי שהיו מוכנים להקריס את המדינה בעיוורון ובשנאה חסרת-גבולות. נתניהו גילה מנהיגות, אחריות וממלכתיות.
בעת הזו, לא הייתה ברירה אחרת אלא להשהות – בדגש על להשהות, ולא לבטל – את החקיקה של הרפורמה המשפטית. אחרי הכול, יש להודות ביושר בשני דברים עיקריים. ראשית, בעוד שהימין נמצא בשלטון, מי ששולט בפועל הוא השמאל. האקדמיה, בכירי מערכת הבריאות, מערכת המשפט, התקשורת, המגזר הכלכלי, הדרג הבכיר בזרועות הביטחון והאכיפה, עולם התרבות והאמנות, חלק מראשי השלטון המקומי, ההסתדרות וכמובן רוב הפקידים הבכירים במשרדי הממשלה – כולם מזוהים בעיקר עם מחנה השמאל. וכשמגיעה הקריאה ביום פקודה, כפי שהתרחש בלילה שלאחר פיטורי יואב גלנט ממשרד הביטחון, אזי כל "החיילים" מתייצבים ומצדיעים. המשמעות היא שיתוק מוחלט של המשק והחברה בישראל.
על כך יש להוסיף את העובדה הפשוטה, לפיה הממשלה הנוכחית לא הגיעה מוכנה לאירוע. היא לא גיבשה תכנית אסטרטגית סדורה (שהייתה צריכה לכלול התקדמות הדרגתית ואיטית בקידום הרפורמה, במקום להכריז על "חבילת חוקים"), ולא הכינה מבעוד-מועד אסטרטגיה תקשורתית והסברה, שתכין את דעת הקהל ותבהיר לו את החשיבות והחיוניות של הרפורמה בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. כך למשל, ראש הממשלה לא מינה ראש מערך הסברה, שהיה אמור לתכלל את כל האירוע מבחינה תקשורתית.
במצב כזה, הפגזים שוגרו לכל עבר, ללא שום תכלית אסטרטגית וללא שום פיקוד. התוצאה היא שכל המערכים קרסו. לכן, ההחלטה של נתניהו היא הייתה האפשרות היחידה – שיפור עמדות ונסיגה לצורך שיפורים אסטרטגיים וטקטיים להמשך. וזו הנקודה החשובה מכל, שכרגע משאירה עדיין את המחנה הימני כולו אופטימי ומאוחד מאחורי נתניהו, למרות האכזבה העצומה מאי-העברת הרפורמה – העובדה שנתניהו רק השהה את החקיקה, הנחישות שלו (לכאורה) להעביר את הרפורמה (רצוי בהסכמה, אך גם אם לא), והנקיטה בזמן-מוגדר – מושב הכנסת הבא – לאישור חלק מחוקי הרפורמה.
גם ההפגנה הנרחבת של הימין, שהוציאה עשרות אלפים מתומכי הרפורמה לירושלים, העניקה רוח-גבית הן לראש הממשלה ולשריו, והן לציבור הימני כולו. זו המתיקה את הגלולה המרה של עצירת הרפורמה, והפיחה חיים, תקווה וחיוניות בימין. כל אלה מאפשרים למחנה הימין לעקוב מקרוב אחרי כוונת הממשלה הנוכחית לקדם את הרפורמה המשפטית. הציבור הימני מוכן להוריד כעת את הראש ולבלוע את הרוק, ובתנאי שהרפורמה תאושר בסופו של דבר, כך או כך.
Video: צילום: עמותת רגבים
כעת נותר לדאוג שלא רק שהרפורמה המשפטית תעבור, אלא שהיא תעבור במתכונת ראויה ומשמעותית, ולא ריקה-מתוכן. כך למשל, במסגרת דיוני ההסכמה עם האופוזיציה, הימין חייב להתעקש על שורת עקרונות: אי-יכולת לבטל ולפרש חוקי-יסוד; רוב קואליציוני והוצאת לשכת עורכי דין בוועדה לבחירת שופטים (עם רוטציה מסוימת לבחירת שופטים, כשהיתרון הוא לקואליציה); ביטול שיטת הסניוריטי; צמצום משמעותי של עילת הסבירות; פסקת התגברות "היברידית" ברוב של 61 שתהיה תקפה לממשלה הבאה או ברוב של 65 עם תוקף לממשלה הקיימת וצמצום כוחו של הייעוץ המשפטי (כולל פיצול תפקיד היועמ"ש לממשלה).
הכוונה להגיע לרפורמה משפטית בהסכמה רחבה היא ראויה, נכונה וצודקת, כך ראוי במשטר דמוקרטי בריא. אך הממשלה צריכה לזכור כי בסופו של דבר היא מחויבת למצביעים שנתנו להם את השלטון. עליה לוודא כי האופוזיציה לא פועלת למסמוס ודחיית הרפורמה, ושהיא מגיעה "בלב שלם ובנפש חפצה" למגעים. מחנה הימין מעוניין ברפורמה בהסכמה רחבה, אך הוא מצפה שהרפורמה המשפטית תעבור ותיושם כבר במושב הכנסת הבא בכל מקרה שלא יהיה.
