אחד הדברים הקשים ביותר לפוליטיקאי, בוודאי ישראלי, הוא להפגין חולשה, ועוד יותר קשה לו להודות בהפסד. אבל עם כל הקושי, בזמן משבר חייבים לנתח את המצב ביושר.
העובדה הבסיסית פשוטה: ממשלת הימין נחלה תבוסה מובהקת בניסיונה לאזן את יחסי הכוחות בין הרשויות. ההפסד הזה נמדד בפשטות מול המטרות והכרזות היציאה לדרך, שאף אחת מהן לא הושגה. הסיבות לכך רבות וחשובות, אבל חשוב יותר, ראשית, להודות בכישלון, ושנית, לשקול את הצעדים הבאים.
הכישלון הכואב רובץ בעיקר על כתפי שלושה פוליטיקאים: בנימין נתניהו, יריב לוין ושמחה רוטמן. השניים האחרונים בשל הובלתם הישירה את המאמץ, נתניהו כראש הממשלה שזו הוכרזה כמשימתה המרכזית. הם צריכים לקבל אחריות, משום שיש דבר גרוע מכישלון: לא להפיק ממנו לקחים. אלא שבזמן האחרון גרף הלמידה של השלושה שטוח כמו קו הדופק של מת, והנזק גדול.
הבעיה בנתיב ה"הידברות" היא שהקואליציה מחזיקה בו את הפצע הלאומי פתוח ואת המחאה רוחשת ברקע, לנוחותו של השמאל
משמעות ההפסד, שלא מכירים בו כדי לא להודות בכך, היא שבאופן מעשי אין לקואליציה יכולת לקדם את החקיקה שרצתה. לא עכשיו ולא אחר כך. אחרי שהמחאה הסיגה אותה צעד אחד צעד – עד לכניעה לאולטימטום עצירת החקיקה – עומדות כעת לפני הקואליציה שתי אפשרויות עיקריות. הראשונה, שבה בחר נתניהו, היא להיכנס להידברות עם האופוזיציה מחוץ לכנסת, בבית הנשיא. נבחן אותה.
בבית הנשיא התנאים אידיאליים לאופוזיציה. הנשיא כבר הוכיח ב"מתווה העם" שהוא נשלט על ידי השמאל האנטי־דמוקרטי ביותר. גנץ שולח, באקט של השפלה, את גדעון סער. על לפיד ונציגיו אין צורך להרחיב. כעת גם שאר מפלגות האופוזיציה שולחות נציגים. כולם משרתים את אסתר חיות. מולם יהיה מיעוט קואליציוני.
כך לא נראים משא ומתן והידברות כנים. אין כאן שוויון. הימין בנחיתות מבנית מובהקת שמאפיינת את האופן שבו מכתיבים לצד המפסיד את תנאי הכניעה. בבית הנשיא העולם הפוך: האופוזיציה היא קואליציה, ולהפך. הצד השני ניצח, ומנסה לכפות את רצונו. כעת או שהימין ייכנע ויחזק את בית המשפט – המטרה הברורה של ה"מידברים" משמאל – או שהמשא ומתן יתפוצץ, ויקרה ביתר שאת מה שקרה אחרי מתווה הנשיא הקודם.
הבעיה בנתיב ה"הידברות" היא שהקואליציה מחזיקה בו את הפצע הלאומי פתוח ואת המחאה רוחשת ברקע, לנוחותו הרבה של השמאל. הרפורמה לא תתקדם, ואם ינסו לקדם אותה, המשבר החוקתי והמדינתי יתעצמו, השמאל והמחאה יצברו עוד מומנטום. אין בנתיב הזה רווח.
האפשרות השנייה היא לקבל החלטה מנהיגותית קשה אך הכרחית, המכונה: "לחתוך את ההפסדים". כאשר אנחנו מפסידים השקעה, אנו עלולים להתפתות להגדיל אותה כדי להציל את ההפסד. זהו "כשל העלות השקועה". הפוליטיקאים שלנו ממשיכים להשקיע ברפורמה, בגלל העלות השקועה של ההון הפוליטי שלהם.
זו שגיאה מובהקת. מוטב להודות בכישלון ולגנוז כליל את הרפורמה, שמראש הייתה שעטנז פוליטי חובבני למדי. אם רוצים לעשות מהלך חוקתי, אפשר להתחיל מחדש בעוד כמה חודשים מאפס – הפעם באופן רציני, ראוי, לאומי, שקוף ומשתף ככל האפשר. אם יצליחו לייצר איזון חוקתי שיעבור ברוב בכנסת, ולאחר מכן במשאל עם, מה טוב. אם לא יצליחו, לא נורא.
מה מונע מהקואליציה לגנוז את הרפורמה? נראה שהאיום על שלמותה. זה חשש שווא. ראשית, קידום הרפורמה מאיים על הקואליציה לא פחות. שנית, אם מישהו יפרק אותה כעת, זו תהיה התאבדות פוליטית. מי שיוביל אותנו לבחירות במצב הנוכחי, אם יגיע בכלל לכנסת, ימצא את עצמו באופוזיציה.
מעבר לצד החיובי שבהפחתת המתח החברתי, לביטול הרפורמה יתרון חשוב נוסף. בחודשים האחרונים התגלה דבר מדהים. התברר שהסוגיה המשפטית איננה האתגר האסטרטגי הפנימי החשוב ביותר של ישראל. הבעיה המדאיגה ביותר של ישראל היא הפיכתה למה שקרוי במדע המדינה "מדינה כושלת", שמאפיין מצב שבו לממשלה אין סמכות כלפי פנים.
לפני שגל צונאמי מגיע, הים נסוג, ואפשר באופן נדיר לראות את הקרקעית. זה מה שקרה במחאה. הדיה המשמעותיים לא היו במחאות הדלילות למדי ברחובות, אלא במוסדות המדינה, שראשיהם הבהירו שהם לא סרים למרות הממשלה הנבחרת. מדובר במוסדות הממשלה המרכזיים ביותר, שבהם מרוכזת הלגיטימציה המדינתית לשימוש בכוח: הצבא, המשטרה, שב"כ, הפרקליטות והייעוץ המשפטי.
צונאמי המחאה חשף לעין כול את מדינת המעמקים, והראה שישראל הפכה למדינה כושלת. זוהי בשורת איוב לדמוקרטיה היהודית, אבל היא לא סוף פסוק. משום שאנו מכירים את השוטרים והחיילים; הם ברובם הגדול דמוקרטים ומקבלים את מרות הממשלה. הבעיה, אם כן, היא מנגנון סינון ואינדוקטרינציה אנטי־דמוקרטי בצמרת, שגורם לראשי המוסדות להתנהג כמו בהפיכה בעולם השלישי, ולהיות בטוחים שכך פועלים בדמוקרטיה.
זו איננה בעיה פשוטה, אבל היא פתירה. מדובר בהזנחה רבת שנים של הימין, כשל ניהולי ומנהיגותי. הפוליטיקאים בימין סירבו באופן כרוני להילחם נגד גזלת כוחם לטובת המוסדות והפקידות, שהפכו בעיני עצמם ל"עצמאיים" ו"שומרי סף" במשמר בית המשפט, כלומר, לא כפופים לדרג הנבחר. אני כנראה אחד המתריעים העקביים על כך במשך שנים רבות, בתסכול הולך ומעמיק מחוסר המעש וההבנה של נבחרי הציבור בימין – ואפילו אני הופתעתי מהממדים שאליהם צמחה הבעיה.
המצב הזה קשור למשבר המשפטי האנטי־דמוקרטי שלנו, אבל גם בלי קשר אליו יש הרבה מה לעשות כדי להחזיר את ישראל להיות מדינה מתפקדת. נדרשים צעדים מנהיגותיים ומנהליים, שאין חולק על כך שהם בסמכות הממשלה. כתוצאה נלווית נרוויח גם שיפור ניכר בתפקוד המוסדות הללו, שבשל "עצמאותם" והיעדר פיקוח אפקטיבי טיפחו שיטות של ניהול קלוקל ותרבות שקר איומה.
הימין יצא לרפורמה משפטית, אבל נתקל בכשל מדינה הרבה יותר גדול ודחוף. הפוליטיקאים מנסים למסמס ולטשטש אותו, משום שבניגוד לאיזון בין הרשויות, הוא באחריותם הישירה. כעת צריך לשים את הרפורמה המשפטית בצד, להשיג קצת שקט יחסי, לתת לפצע החברתי להחלים, ולהתחיל להתמודד עם כשל מוסדות המדינה האקוטי. זהו עניין גורלי הרבה יותר; עם בית משפט היפר־אקטיביסטי אפשר להתמודד, אבל זמנה של מדינה כושלת קצוב.
