השבוע קיבלנו הצצה אל סיפורי הזוועות בתנ"ך. עוד לא הוכינו בחנית אל החומש ואיש לא נפל על חרבו, אבל הרטוריקה דומה להבהיל. רגע לפני פילוג הממלכה, שבט שלם בעם הכריז: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. איש לאוהליך תל־אביב.
סיפורי אפוקליפסה נשמעים לנו רחוקים. הטרגדיות התנ"כיות התרחשו מזמן, את המלחמות שקרעו את אירופה לגזרים מי זוכר, והאביב הערבי הוא משהו שקורה רק לערבים. אצלנו הכול בסדר. אז זהו, שאצלנו הכול לא בסדר. למי שעוד לא נפל לו האסימון, כפסע בינינו ובין מלחמת אחים.
התקשורת המגויסת מיקדה את תשומת הלב אל מחדלי הממשלה. הטנטרום המחריש שהיא יצרה השכיח ממנה לחלוטין את תפקידה העיתונאי, והכותרות פסחו על האירוע המבהיל באמת: שבירת הכלים ההרסנית של חלקים ניכרים בגוש השמאל. את מה שקרה כאן השבוע אי אפשר לכבס ואי אפשר לייפות. מחנה המחאה הצהיר במעשים שמבחינתו אין גבולות, אין קווים אדומים, אין הווה משותף ואין עתיד משותף.
הרפורמה המשפטית, אחד החלומות הגדולים של הימין, יצאה לדרך בלי אסטרטגיה, בלי מודיעין, בלי תכנון, בלי ניתוח קרקע והבנת המשימה, בלי לוגיסטיקה ובלי דעת קהל. התוצאות לפנינו
כשטייסים ואנשי מודיעין מסרבים פקודה בהמוניהם, כשאיילון עולה באש, כשהשמיים מעל נתב"ג נסגרים, כשמנכ"לים בכירים קוראים להפיל את הבנקים, כשההסתדרות משתקת את המשק וכשרופאים לא מגיעים להעניק טיפולים לחולי סרטן, המשמעות היא אחת: הופרה הברית הציונית. האהבה של השמאל תלויה בדבר. בטל דבר, מוציאים דרכון זר.
אלו לא רק המעשים, אלא גם היסוד הנפשי. פיד המרכז־שמאל ברשתות החברתיות איבד את זה לגמרי. אנשי ציבור שהערכתי כאינטליגנטים, חושבים, רגישים למורכבות – לא התאמצו לשמור אפילו על מראית עין של תבונה ורגישות. הרדיקליזציה החריפה גרמה להם להתהפך נגד הערכים שלהם עצמם, וכבר אי אפשר לעקוב אחרי תשפוכת ההתבטאויות האנטי דמוקרטיות והאנטי ליברליות. עומק השנאה והמשטמה, הניכור והקיטוב, הגיעו לרמות של זיהום גרעיני. אנשים טובים שעד אתמול התנהגו באחריות ובממלכתיות, עקפו משמאל את בצלם ושוברים שתיקה. כולם אכלו מן התבואה המשוגעת, כולם שורפים את המועדון.
בהקשר הזה טענות הימין מוצדקות, ושום ביקורת שהושמעה על מנהיגי המחאה איננה מוגזמת או חריפה מדי. אבל ההתמקדות בשמאל היא בריחה ואסקפיזם, כי התפקיד שלנו הוא לתקן את עצמנו. אנחנו חייבים דין וחשבון לעצמנו כדי להבין מהי אחריותה של מנהיגות הימין לשבר הזה. ויש לה אחריות. הו, כמה שיש לה אחריות.
לא מתגרים בתהום
כדי לנסות להמשׂיג את מחדל יום כיפור של הימין, נשאל מושגים מוכרים מהפסיכולוגיה הפרוידיאנית: לכל שבט בחברה הישראלית יש אגו. האגו משתקף בעמדות שלו, בערכים המעשיים שלו, באינטרסים הקרובים לליבו ובפעולות שהוא נוקט בימי שגרה כדי לממש אותן בתוך מציאות מורכבת. לאלה חשוב שוק חופשי ומיסים נמוכים ולאלה מדינת רווחה, לאלה זהות יהודית ולאלה ערכים ליברליים, לאלה ביטחון אישי והורדת יוקר המחיה ולאלה התיישבות במרחבי ארץ ישראל.
מטבע הדברים, אנשי הקצה מתמקדים בערך דומיננטי אחד ומזניחים את השאר, ואילו המיינסטרים הרחב מעדיף תמהיל הכולל כמה ערכים במינונים שונים. הוויכוחים הם על המינונים. במצב נורמלי כל שבט מבין את גבולות הכוח, שומר על ציפור הנפש שלו ומתגמש לקראת אחרים בציפורי הנפש שלהם.
לכל שבט יש גם סופר־אגו: הפנטזיות שלו, האוטופיות שלו, החלומות הגדולים. חלקנו רואים רחוק ומתפללים לממלכת כוהנים וגוי קדוש, לבית מקדש וסנהדרין ונבואה; חלקנו רואים שקוף, וכמהים לעולם שכולו תורה; אלו מפנטזים על מזרח תיכון חדש נטול כיבוש, ואלו מייחלים לחברת מופת סוציאליסטית ופמיניסטית עם שוויון זכויות מלא. גם כאן, רוב העם שבשדות מסתפק ב"חיה ותן לחיות": ליל סדר, יום כיפור, שמשייה בחוף ודילים זולים לחופשה ביוון; ורוב האידיאולוגים מבינים שיש פער בין האוטופיה למציאות, ומסתפקים בהבטחה שהגאולה תבוא קמעא קמעא.
אבל זה לא הכול. יש עוד חלק. לכל שבט יש גם אִיד, אזור צל אפל, שבו מקננות החרדות הכי עמוקות שלו, הפחדים הכי משתקים, הסיוטים הכי מיוזעים, הטראומות הכי מערערות. לכל שבט יש ציור פנימי חזק של דיסטופיה, זיכרון של חורבן, של אובדן, של אפוקליפסה. הצל הזה מזין את הקיטוב, את הפלגנות ואת מנגנוני ההגנה, אבל במצב נורמלי הוא מנוהל ונשלט.
במערך הנפשי־זהותי המורכב הזה, למנהיגות יש תפקיד רב־ממדי. היא אמורה לפעול בעיקר בתחומי האגו: לדאוג לתפקוד, לרווחה ולשגשוג בהווה, לשמור על האינטרסים החיוניים, וכן, גם להעשיר את הציבור בקורטוב של חזון מהסופר־אגו. מנהיג צריך לצידו אנשי רוח שירימו אותו מעל לביצת היום־יום, שיזכירו לו שלא להסתפק בקיים ולשאוף רחוק יותר וגבוה יותר. מנגד, המנהיג חייב לזכור שחזון אוטופי הוא תבלין חריף; כזה שצריך להשתמש בו בזהירות ובאחריות, כדי שיוסיף טעם אך לא יקדיח את התבשיל. איש הרוח צריך להזכיר למנהיג שהחזון של האחד עלול להיות הסיוט של השני, ועל כן אי אפשר לכפות חזון בשינוי דרסטי ומהיר.
זה מוביל אותנו לתפקיד קריטי נוסף של המנהיג: להגן על כלל השבטים מפני התהום של עצמם. גם אם המנהיג שייך לשבט אחד, הוא חייב להיות מנהיג של כולם: להקנות לכולם יציבות, ביטחון ותחושה שיש להם מקום וכבוד. לגלות אמפתיה לכל השבטים ולהבין לעומק את כל הסיפורים הזהותיים; לא להציף את האופל, לא לעורר פאניקה, לא לתדלק חרדות, לא לייצר טריגרים לטראומות.
שמירה על מפלס התהום היא אחריות כבדה מאוד, והיא דורשת מן המנהיג יכולת רגשית עמוקה. כי כאשר מי התהום צפים ועולים, כשהגייזר העכור פורץ מן הקרקעית, רק א־לוהים ישמור עלינו מעצמנו, וכידוע הוא לא תמיד נחפז להתערב. המדרש מספר על דוד שכרה שיתין מתחת למזבח, ובטעות גירה את מי התהום. המים עלו והציפו וכמעט הטביעו את העולם. אחיתופל החכם הציל את דוד כשלימד אותו איך להוריד את מפלס המים. דוד לא ידע לעשות את זה לבד.
כשהכאוס צף, התודעה הרציונלית מתאדה. אנחנו חוזרים למצב הטבע, שבו אדם לאדם זאב. כשהחרדה משתלטת, צלם א־לוהים נמחק. כשהמחאה יוצאת משליטה אין יהודית ואין דמוקרטית, אין משילות ואין ליברליזם.
הסרוגים חוו הצפה של מי התהום בהתנתקות. אני זוכר את אותו לילה, אחרי שארבעה שחורי מדים קרעו אותי מבית הכנסת הספרדי בנווה־דקלים, עם עיניים נפוחות ותפילין תלושות. שליחי מכונת ההרס השליכו אותי אל הטיולית, וזו פרקה את תכולתה בצומת חשוך אי־שם באמצע כלום. באישון לילה הגעתי לעפרה, בדרך לביתי בעמונה. פסעתי ברחובות וראיתי בדמיוני את כל הבתים חרבים והרוסים. חצי שנה לאחר מכן נגרס הבית שלי בעמונה, ואני הרגשתי שהסיפור נגמר. מתה הציונות, גווע החזון, נגמרה המדינה שחלמנו עליה. השמאל (בגוש קטיף) ובג"ץ (בעמונה) בגדו ברעיון של עם ישראל וארץ ישראל. לא יכולתי להישאר בבית הכנסת כשקראו את התפילה לשלום המדינה.
השבר היה נורא. משפחות התפרקו, קהילות קרסו, צעירים נטשו, ההנהגה התפוררה. אבל המשבר חלף, השמש זרחה והשיטה פרחה. השיקום התאפשר כי לסרוגים יש הגנה: הם חיים בתודעת ברית חזקה. האגו והסופר־אגו שלהם כה מושרשים, שהם לא מסוגלים באמת לשבור את הכלים. בניגוד אליהם, השמאל לא עשוי מהחומרים האלה. הוא לא חי בתודעת ברית, וכשמי התהום מציפים אותו הוא טובע. המרכז־שמאל מעולם לא חווה איום קיומי על מה שהוא תופס כציפור הנפש שלו. עד עכשיו. השבוע הבנו שכשהוא טובע, כולנו טובעים.
למי התהום יש דינמיקה. מנהיגות רגישה נדרשת לזהות אותם הרבה לפני שהם צוברים אנרגיה קינטית בלתי נשלטת, ולפעול בהתאם. מנהיגות שלא מסוגלת לשלוט במי התהום לא ראויה להנהיג. ככה פשוט.
אין מנוס מלומר את האמת: אנחנו סובלים ממשבר מנהיגות חמור מאוד. רבים ממנהיגי המחנה הלאומי לא הבינו את האירוע, לא מבינים את האירוע, ולכן גם לא מסוגלים לנהל את האירוע. הם אנשים חכמים מאוד, אבל אין להם היכולת הרגשית הנדרשת ממנהיגים. הם לא יודעים לשלוט במי התהום, הם לא מצליחים לתת לחלק ניכר מהעם תחושת שייכות, ולכן לא מסוגלים להוביל לתיקון משטרי בישראל.
הרפורמה המשפטית, אחד החלומות הגדולים של הימין מזה שלושה עשורים לפחות, יצאה לדרך בלי אסטרטגיה, בלי מודיעין, בלי תכנון, בלי ניתוח קרקע והבנת המשימה, בלי כוח עיקרי, בלי תחמושת, בלי עורף ולוגיסטיקה ובלי דעת קהל. והתוצאות לפנינו. כולם חכמים לאחר מעשה, אבל מי שעוקב אחרי הטור הזה, יודע שכל התמרורים הונפו וכל נורות האזהרה הבהבו לפני מעשה ובשעת מעשה. עיניהם של מקבלי ההחלטות טחו מראות ואוזניהם נאטמו משמוע. הם פשוט לא רצו להקשיב.
לכייל את המנועים
אבל זה לא נגמר. הא־ל הטוב העניק לנו ברחמיו פסח שני, הזדמנות חוזרת. אלא שההזדמנות הזו תתברר ככישלון עוד יותר מפואר אם המנהיגים שלנו לא יתעוררו, לא ישנו פרדיגמה ולא יחליפו דיסקט.
השיחות שהחלו אור ליום רביעי בבית הנשיא, הן הקדימון הפוליטי לסבב השני של המשא ומתן המשפטי. התמונה במרכז־שמאל ברורה: ליברמן לא מסתפק בפחות מלהפיל את נתניהו, וכלל לא משתתף בשיחות; יאיר לפיד חולק איתו את אותה מטרה, אבל לשם מראית עין שולח נציגות למגעים כדי שבבוא העת יוכל להאשים את הליכוד בכישלון; היחידי שמגלה מנהיגות ובגרות הוא בני גנץ.
אחרי שיסתיים הסבב הזה, הכדור יחזור למשפטנים. ההצעה האחרונה שעלתה על הפרק נוסחה בבית הנשיא במוצאי שבת. מצד הליכוד ישבו רון שפירא, רון דרמר, יואב קיש ויוסי פוקס, ומצד הנשיא יניב רוזנאי ואנשי מכון תכלית. כדי להבין את הנוסח שהצוות הזה גיבש, צריך להבין מה קרה לכל ההצעות הקודמות.
כל ההצעות כולן התרסקו על אותה נקודה: לוין ורוטמן לא מוכנים להתפשר על שליטה ישירה במינוי שופטים לעליון. לוין לא התעניין בניואנסים שבין ההצעה הפרוגרסיבית של רוזנאי והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ההצעה השמרנית יותר של פורום הדיקנים, או ההצעה המוזרה של אלבשן־פרידמן. את כל ההצעות הוא דחה באותו נימוק בדיוק: אם אתם לא נותנים לי מינוי ישיר של שופטים בידי הקואליציה, אין על מה לדבר.
ההצעה ממוצ"ש האחרון ניסתה ללכת בנקודה הזו הכי רחוק שאפשר לקראת לוין: לאפשר לו למנות שופטים בעצמו, אבל רק שופט אחד. בשביל השופט השני הוא יצטרך לגייס הסכמה רחבה בוועדה. בתמורה ל"הישג" המפוקפק הזה, ההצעה דורשת מהימין ויתור מסוכן מאוד: "יעוגנו בחוק־יסוד 'כבוד האדם וחירותו' הזכות לשוויון ואיסור הפליה; הזכות לחופש הביטוי, הדעה, ההפגנה והאספה". כפי שהסברנו פה בעבר, אין מהלך מסוכן יותר לימין מאשר להעניק לבג"ץ את המילה "שוויון" מפורשת בחוק יסוד. אם בלי הסעיף הזה בג"ץ ייסר את הימין בשוטים, עם הסעיף הזה הוא ייסר אותו בעקרבים.
לצד המוקש המסוכן הזה, יש בהצעה המדוברת נקודת אור חשובה: קבלת העיקרון של ועדת אגרנט ביחס ליועצים המשפטיים לממשלה, ששמה סוף לכוח הבלתי פרופורציונלי שהיועמ"שים ניכסו לעצמם כשחקני וטו במגרש הפוליטי. על פי ההצעה, "חוות דעתם של היועץ המשפטי לממשלה ושל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה בנוגע לדין מחייבת את המוסדות ואת הגופים אשר הם משרתים בהם. למרות האמור לעיל, חוות הדעת לא תחייב את הממשלה ואת ועדות השרים הסטטוטוריות בהחלטותיהן, ובלבד שעובר לקבלת ההחלטה תינתן ליועץ המשפטי לממשלה הזדמנות להציג את עמדתו במליאת הממשלה, והממשלה החליטה לאמץ עמדה משפטית אחרת".
במצב הנוכחי, יועץ משפטי של משרד יכול למנוע מהשר לממש מדיניות גם כאשר לא מתנוסס מעליה שום "דגל שחור". אם היועמ"שים היו משתמשים בזכות הווטו שלהם רק למקרי קצה שבהם השר פועל נגד החוק – ניחא. הבעיה היא שרבים מהם התרגלו להגיד "לא" גם במצבים שבהם השר בוחר לנהל סיכונים במסגרת מדיניות ציבורית לגיטימית.
כך למשל, לאחרונה פורסם כי הייעוץ המשפטי מנע משר האוצר סמוטריץ' לפטור מתקינה תרופות של יצרנים זרים המפוקחות על ידי מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA). היועמ"ש טען שביטול התקינה עלול לסכן את אזרחי ישראל בתרופות מזיקות. השר הסביר מנגד כי הליך התקינה הממושך והיקר של התרופות המיובאות מייקר את מחיריהן ומכביד על אזרחי ישראל, וכי אם הדמוקרטיה הגדולה בעולם סומכת על תקינת ה־FDA, אין שום סיבה שאנחנו לא נסמוך עליה. ובכלל, קביעת מדיניות ציבורית היא מתפקידו של נבחר הציבור, וכן, היא כוללת גם ניהול סיכונים. כלומר, השר מעוניין להוריד את יוקר המחיה, ומוכן ליטול לשם כך סיכון ציבורי מחושב. טענותיו של סמוטריץ' נדחו, והצרכן הישראלי ימשיך לשלם ביוקר על תרופות שהיה יכול לקנות בזול. זהו מקרה נוסף שמעורר את השאלה: האם הגיוני לתת ליועמ"ש את הכוח לשמש כשחקן וטו?
בחזרה לרפורמה: צריך להכיר בכך שבסיבוב השני מרחב התמרון של הימין הצטמצם. לפיכך הוא נדרש כרגע להשתחרר מהקיבעון המנטלי, ולחזור להצעה שהזכרתי פה לאחרונה. מערכת המשפט היא גוף עם ארבעה מנועים: שליטת השופטים במינוי שופטים, עילות הסבירות והשפיטות, הביקורת החוקתית, ומעמד היועמ"ש. במקום להשמיד את המנוע הראשון יש לכייל את ארבעת המנועים ולהפחית מכל אחד מהם, כך שיחסי הכוחות המבניים ייצרו הפרדת רשויות ממשית. הצעת פורום הדיקנים היא לא הצעה מושלמת, אולם היא הקרובה ביותר לכך.
