כל אחד זוכר את הרגע שבו פרצה הקורונה לחייו. אני, למשל, ישבתי בתוכנית בוקר עם אברי גלעד בערוץ 13, ואחד האייטמים עסק בספינת תענוגות ששייטה ליד יפן וכל נוסעיה אולצו להסתגר 14 יום בחדרים מחשש שנדבקו בדלקת הריאות המסתורית ההיא שהופיעה בסין. אני לא מאמין שאשכרה עושים על השטות הזאת אייטם, אמרתי לאברי. תמיד הייתה לי יכולת לזהות דברים גדולים מראש.
ימי הרפורמה המשפטית מעייפים ולא נותנים מנוח, אבל מה שיפה בהם הוא שהם גורמים לך להתגעגע לתקופות אחרות. אלה אפילו לא צריכות להיות תקופות טובות. זאת יכולה להיות, למשל, תקופה שבה גילינו נגיף חדש עם שם של בירה שגרם לנו לכתוב צוואות גם אם הרכוש היחיד שלנו היה חבילת טישו ומעמד דיסקים בצורת גיטרה. כן, עזבו אותי מרפורמות וממשפטים, איפה הימים ההם של לפני שלוש שנים, כשהיינו צעירים ותמימים, וספרנו מתים באיטליה.
אני מתגעגע לחולה הראשון והשני, ולחולה מספר שבע, כשזה עוד היה מיוחד, לפני שאף אחד לא ספר אותך כי היית חולה מספר 1,564,322.
אני מתגעגע לביבי מסביר לי איך מתעטשים. לא איראן, לא כלכלה, לא רפורמות: ביבי מלמד אפצ'י.
אני מתגעגע לדיווחים המדוקדקים: איפה בדיוק חולה מספר 6 היה מאז שנדבק ועד שהודיעו לו שעליו להיכנס לבידוד. הייתי עובר בין האתרים שהוא ביקר בהם גם כדי לוודא שהוא לא היה ביום שלישי בשעה שלוש באיקאה ראשון־לציון, וגם כדי להרגיש שהחיים שלי יותר מעניינים משלו.
אני מתגעגע לסגר הראשון. חודש שלם היינו בבית עם תאומים בני שנתיים וילד בן ארבע. היה כל כך קשה. היו רגעי שבירה. היו סיגריות בשרשרת במרפסת. אבל היום, בכל פעם שאני חוזר הביתה בעשר וחצי כשהם כבר ישנים, בא לי ללקק עטלף או איך שזה לא התחיל ולהיסגר איתם עוד חודש בבית.
אני מתגעגע לתקופה שהצבא הגיע לבני־ברק כדי לעזור לחרדים. בטח כשאני מסתכל על אנשים שעכשיו החליטו שפחות מתאים להם צבא כי יש חרדים בבני־ברק.
אני מתגעגע לטירוף נייר הטואלט. יש אנשים שעד היום מנגבים עם גלילים שרכשו אז מחשש שייגמר. אני מתגעגע לטירוף הביצים. פעם אחת חיכיתי על הבוקר עם עוד שלושה מתושבי השכונה שיגיע המשלוח של הביצים, ובגלל התחושה של השוק השחור קניתי גם בלוק קרח וחצי קילו חמאה בתלושים שחילק לי נציג מפא"י בשכונה.
אני מתגעגע לזה שיצאנו למרפסת למחוא כפיים לרופאות ולרופאים. הפגנתי סולידריות ליד מנגל שלא השתמשתי בו שנתיים, וגילינו שהשכן מהבניין ממול לא מאמין במכנסיים.
אני מתגעגע לזה ששלחנו את המוסד להשיג מטושים. אני לא בטוח שאתם זוכרים, אבל לפני שלוש שנים שלחנו את המוסד להשיג מטושים. איך אפשר לא להתגעגע לתקופה הזאת.
אני מתגעגע לתקופה שהשוואות לניו זילנד היו מקובלות בתקשורת, ולא היו מביאים מיד משפטן שיסתור את עצם ההשוואה.
טפלון עאלק
גם אחרי הסגר הראשון, הקורונה הייתה תקופה טובה. זוכרים שאחת החברות, פייזר או מודרנה, זה לא באמת משנה, פרסמה ראשונה שיש לה חיסון שעובד? אני מוכן להישבע ששמעתי מדינה שלמה נושמת לרווחה.
אני מתגעגע לפעם ההיא שהלכתי בקניון בתל־אביב ושכחתי לשים מסכה, ומישהי שחלפה מולי לחשה לי באוזן: "תיזהר, יש פקחים". במהירות הבזק שמתי מסכה. הפקח קלט אותי ודפק מבט של "על הקשקש ניצלת פה מאלף שקל", ואני רק חשבתי שיש מצב שזאת שלחשה לי באוזן הדביקה אותי ואולי כבר היה עדיף לחטוף קנס של אלף שקל.
אני מתגעגע להבנה שנעבור את זה. אני לא יודע לזהות בדיוק מתי זה קרה, ואם זה היה עניין רפואי או נפשי, אבל אני זוכר שהיה רגע קוסמי כזה שבו כל החרדות שלי נעלמו, והלחץ ירד, והבנתי שמתישהו זה ייגמר, ונצא מזה, ויהיה בסדר, ואז הגיע האומיקרון וחשבתי שנמות.
אני מתגעגע לתקופה שחשבתי שאני טפלון. הסתובבתי עם אנשים שנדבקו כבר פעמיים, מתגאה במערכת החיסונית שלי ובטוח שאם לא נדבקתי עד עכשיו כנראה שסחבק מוגן. ואז הגיע בוקר גיהינום, שני פסים, שבוע במיטה. טפלון, עאלק.
אני מתגעגע למטושים, שהיינו צריכים להכניס אותם גם לגרון וגם לאף. אני פחות מתגעגע לבדיקות העצמיות הראשונות, ששכחתי בהן את הסדר הנכון.
אני מתגעגע לארבעת ימי הבידוד של כל הגן של העולל. הוא היה חולה עוד לפני כן, אז כשהגן נסגר – במקום כמה ימי בידוד הוא נשלח איתי לעבודה לכמה ימי ניג'וס.
אני מתגעגע לתקופה שלא כל דבר היה קץ הדמוקרטיה. טוב, בעצם אני נזכר שגם חלק גדול ממה שהממשלות עשו פה בקורונה הוצג כקץ הדמוקרטיה. אולי שווה לחזור מדי פעם להכרזות של אנשים כמו יאיר לפיד מהימים ההם ולהבין שדמוקרטיה לא קצה כל כך מהר.
מה קורה עם יורם לס באמת? ולמה אכפת לי?
אני באמת שואל את עצמי לפעמים מה היה כל כך רע בתקופה ההיא של הקורונה, כשלכולנו היה אויב משותף וסיני, ואומנם רבנו זה עם זה אבל סבלנו ביחד. או שאולי אני סתם משקר לעצמי, והתקופה של הקורונה הייתה בדיוק כמו התקופה של הרפורמה, ובעוד שלוש שנים – כשהמצב יהיה כל כך גרוע ועל סף תהום, המדינה תתמוטט, אנשים יאכלו אחד את השני ברחוב ואסון נוראי יתרגש על כולנו – יצא לי טור געגועים לתקופה של הרפורמה.
