לפני הבחירות האחרונות הגעתי למסקנה: הפעם אין למי להצביע. ולא רק שאין למי להצביע, אפילו אסור להצביע. אסור היה להצביע למחנה שתכנן להרכיב ממשלה עם חד"ש ובל"ד כבעלי זכות וטו, ואסור היה להצביע למחנה שתכנן, ואכן הצליח, להרכיב ממשלה עם בן־גביר וסמוטריץ' כבעלי זכות וטו. אפשרויות נוספות לא היו בנמצא.
עד יום הבחירות ניסו להניא אותי מהרעיון. המלחמה על כל קול גם הביאה כמה מועמדים בכירים להתקשר ולנסות לשכנע אותי לשנות את דעתי. אבל שום דבר לא עזר. לקחתי את שתי בנותיי וצעדנו לקלפי. בדרך הסברתי להן מה זה "פתק לבן" ולמה אני עומד לשלשל אותו לקלפי לראשונה בחיי. החלטתי לא להישאר בבית אלא לצאת ולהזכיר לעצמי ולסביבה שביום שבו אילצו אותנו לבחור בין בל"ד לבן־גביר, אני לא השתתפתי. הבטחתי לעצמי שאעשה כל מאמץ שזו תהיה הפעם האחרונה.
כל זה בגלל הוועדה למינוי שופטים? הרשו לי לפקפק. העניין עמוק הרבה יותר. תחושת "גנבו לנו את המדינה" היא יסודית ובסיסית
השבוע הוכתרתי כ"נביא" בפי כמה אנשים, ביניהם עמית סגל. המחמאה המפוקפקת (שהרי אנו זוכרים למי ניתנה נבואה) הגיעה בעקבות פוסט שפרסמתי בפייסבוק ב־19 בספטמבר, כחודשיים לפני הבחירות. להלן עיקרי הדברים:
"אני רק מדמיין מה צפוי לנו אם נתניהו משיג 61 ומקים ממשלת ימין־חרדים־חרד"לים, וכבר נהיה לי כאב ראש. זה פשוט תסריט בלהות. לא סתם אני מסתובב עם פרצוף תשעה באב כל התקופה האחרונה. מה שהולך להיות פה זה חרבו־דרבו שיאיר את השנים האחרונות באור נוסטלגי…
"עזבו את ההפגנות כל מוצ"ש, תחשבו איך הולכת להיפתח כל מהדורת חדשות ואיך תיראה כל כותרת של העיתונים ואתרי החדשות. אתם הולכים לקבל מרירות ברמה גבוהה לווריד יום יום, שעה שעה, והמסר יזעק מכל כותרת: הלכה המדינה.
"תתכוננו גם לכמה שנים של מלחמה בלתי פוסקת בין הממשלה לרשות השופטת… עד לרמה שכבר יהיה אפשר להכריז על בג"ץ כמפלגה נוספת בזירה. בקיצור, גם מערכת המשפט תידרדר לתהומות שלא הכרנו. יכול להיות שמדובר במלחמת אזרחים שישעיהו ליבוביץ פנטז עליה, אני לא יודע".
הופתעתי מעוצמת ההתלהבות שהטקסט הזה עורר, חצי שנה אחרי שנכתב. ראשית, כי נחמד לראות פוסט תמים עובר מ־180 ל־1,800 לייקים בתוך כמה שעות. שנית, כי התחלתי לקבל כל מיני פניות מאנשים שמבקשים שאמליץ להם על מניות להשקעה ומספרים להגרלת הלוטו הקרובה, אבל בעיקר הופתעתי כי מבחינתי הטקסט הזה היה כמעט בנאלי.
זה היה בנאלי עבורי, כי אני משויך בעל כורחי לסוג האנשים שז'קלין כהנוב קראה להם "אנשי הביניים": אני גם שמאל וגם ימין, גם דתי וגם חילוני, גם תל־אביבי, גם ירושלמי וגם אשדודי. כמה ימים אחרי הבחירות מצאתי את עצמי מכריז בוקר אחד שאצא להפגנות הימין (אחרי שאיזנקוט התבטא שיוציא מיליון מפגינים לרחובות), ואחרי כמה שעות – שאצטרף לראשונה בחיי למצעד הגאווה בירושלים (אחרי שאבי מעוז הצהיר שיבחן איך לבטלו).
אני גם ישראל הראשונה וגם ישראל השנייה, ומרגיש ממש בגופי את הכאב של שני הצדדים, את הטראומות שמוזנות שוב ושוב בכותרות העיתונים. כמו ישראלים רבים, הזהות שלי מורכבת מתמהיל בריא של לאומיות, מסורתיות וליברליזם. עמדת הביניים הזו מאפשרת לי, אולי, מבט שאנשים בעלי אידיאולוגיה קשיחה מתקשים לאמץ.
מה שקורה לנו עכשיו היה צפוי כל כך, כמעט כמו זריחת השמש הבוקר. זו ההתפתחות היחידה כמעט שהייתה אפשרית בנסיבות הרעות שנוצרו. כך שעם כל הצער שבדבר – ותעיד העובדה שאכן אין לי שמץ של מושג בהשקעות בשוק ההון – אני לא נביא ולא בטיח.
היה ברור שהליכוד הולך לנסות להוכיח לראשונה שהפעם הוא בא לשלוט. זו לא רק הפרוגרמה הסדורה שהוא הגיע איתה, תוצאה של מאמץ אינטלקטואלי של כמה שנים טובות שהגיע להבשלה (בהובלת פורום קהלת), אלא בעיקר עוצמת הפגיעה שחש הבייס הליכודי מההתגייסות המלאה של האליטות הליברליות להכשרת הקואליציה הכמעט־מופרכת של בנט־לפיד. ולבסוף, קמפיין הבחירות והמסר שהועבר לליכודניקים: "נלך אפילו עם בל"ד ועם חד"ש, רק לא איתכם".
השבוע התמלאו הרשתות בגילויים מדהימים של אחווה ישראלית, אבל היה גם סרטון אחד שפצע את ליבי. רואים בו שתי מפגינות מבוגרות משוחחות עם צעירה מזרחית שנקלעה לאזור. בשלב מסוים הצעירה אומרת להן "אבל אנחנו אחים", והן ברגע אחד, בתיאום מושלם ובמבט מלא בוז, מפטירות לעברה "לא לא לא". עם אצבע חד־משמעית.
תיעוד דומה מופיע בספרו האוטוביוגרפי של אביהו מדינה שיצא לאור לאחרונה. מדינה מתאר כיצד חזר חבול ופצוע ממלחמת יום הכיפורים, שבה הוא כמעט איבד את חייו כמה פעמים בקרבות בסיני. מיד כשחזר מהמלחמה שלח את אחד הפזמונים שכתב ל"פינה לשיפוטך". בגלי צה"ל אמרו לו: "היית צריך לשלוח את השיר למחלקה המזרחית".
אז הליכוד הגיע כועס, דרוך כמו קפיץ שנמתח שנה וחצי, מוכן לשיגור. בפריימריז שקדמו לבחירות, הליכודניקים קידמו באופן מובהק דמויות שהבטיחו להשיב מלחמה. שנה וחצי באופוזיציה הובילו להקצנה בתוך שורות הליכוד, המפלגה שהייתה אמורה להיות הצד המתון במחנה שכולל כעת גם את המפלגות החרדיות, שהפכו ממפלגות סקטור לשותפות מרכזיות ובעלות זכות וטו; את בן־גביר, שעד לא מזמן היה מוקצה מכל שיח (זוכרים שנתניהו סירב להצטלם איתו?) וכעת זוכה לתפקיד שר בכיר (השבוע גם הובטח לו כוח חמוש שיהיה כפוף ישירות אליו); ולקינוח, אבי מעוז שמצליח להאיר אפילו את בן־גביר באור מתון וממלכתי.
כל כך גאון צריך להיות כדי לצפות שממשלה כזאת תוביל להתנגשות ברחובות אפילו לפני שתפתח את הפה? שרמות התסכול של מחנה "ישראל הראשונה" יובילו אותו לקצה שאנחנו רואים כרגע, ושאפילו בתחזיות שלי המעטתי בערכו? ועוד לא ראינו הכול.
השבוע בפעם הראשונה המילים נאמרו בצורה גלויה וברורה, בלי כיסויים ובלי שטיקים. "לקחו לנו את המדינה", אמר ארנון בר־דוד כשלצידו ראשי החברות הגדולות במשק. הסתכלתי על המסך ושאלתי, מה הסיר את המסכות? כל זה בגלל הוועדה למינוי שופטים? הרשו לי לפקפק. העניין פה עמוק הרבה יותר. תחושת ״גנבו לנו את המדינה״ היא יסודית ובסיסית, והממשלה הנוכחית מביאה אותה לכדי פיצוץ.
מי שגדל וחונך על סיפור ישראלי מסוים מאוד, על מי שהקימו ובנו וייבשו וייסדו מתוך אתוס של "יהודי חדש", מודרני ומתקדם, פתאום רואה את צמיחת האנטיתזה של כל זה: היהודי הישן, הגלותי, הבלתי יצרני ובלתי רציונלי. פתאום הערסים, החרדים, המשיחיים – הם יחליטו? מדובר בתסכול אדיר שהיה ברור שיתנפץ רגע אחרי תמונת הממשלה החדשה (נטולת הנשים בנוסף לכול) בבית הנשיא. זה היה צפוי כל כך גם נוכח התגובה הקשה שהייתה לממשלת 2015, ממשלה שהביאה לשיא את הקול המזרחי המתון. עבור מחנה "ישראל הראשונה", התמונה של מירי רגב כשרת תרבות, ועוד אחת "לא מתנצלת" שכזאת, הייתה יותר מדי.
אז מה עושים? ברצוני להציע שלוש הצעות: חברתית, תרבותית ופוליטית.
הצעתי הראשונה היא להתחיל לדבר על השד העדתי. כן, שוב הנושא המאוס הזה (גם אני מעדיף לספר יותר על "הבשורה המתוקה" מאשר על "הדיכוי המר"). לגעת בפצעים, לפתוח את הפלסטרים שהנחנו עליהם ולצאת עם שורת הצעות פרקטיות שיובילו לכך שבפעם הבאה שנראה עצומת דוקטורים, טייסים או אלופים במילואים, יהיו שם הרבה יותר שמות כמו חסן, עדני ואבוטבול. אולי, מי יודע, נשיא בית המשפט העליון הבא לא יוכל להגיד "לא מצאתי שופט מרוקאי". אם נתעלם זה לא ייעלם, רק יתפרץ בעוצמה חזקה יותר בסבב הבא.
שנית, לחזור לרעיון כור ההיתוך. משנות התשעים זנחנו לחלוטין את השאיפה לכל תוכן משותף. וזה לא מפתיע, כי לפני כן הייתה כאן כפייה תרבותית אגרסיבית במעמד צד אחד. אבל יש אפשרות אחרת, והיא כור היתוך אמיתי שישלוט בכל המרחבים הציבוריים – מהצבא ועד השידור הציבורי, ממערכת החינוך ועד הבריאות, וכמובן בשורות האקדמיה. הגיע הזמן שהמרחב הציבורי ישקף את הציבורים השונים שחיים כאן.
ושלישית, להקים מחנה מרכז חדש ובמרכזו מפלגת מרכז חדשה. המשבר הנוכחי הוא תוצאה של העובדה שעברנו ממערכת תלת־גושית למערכת דו־גושית. זה קרה משום שהציפו אותנו בשאלת ביבי כן או לא – שאלה שמכסה על בעיות עומק אחרות לחלוטין. מפלגת מרכז שתביע ניטרליות בשאלה הזאת ותציע סדר יום אזרחי, חברתי וכלכלי שיעסוק בבעיות של הישראלים, יכולה לשנות את הפוליטיקה הישראלית. מפלגת מרכז כזאת חייבת להיות שונה לגמרי ממפלגות המרכז הבורגניות והחילוניות שקמו בישראל עד היום. דרושה לנו תנועת מרכז מסורתית שתפנה לכל הישראלים, ובמיוחד לאנשי הביניים שבין ישראל הראשונה וישראל לשנייה.
הגיע הזמן למחנה הריפוי האמיתי: ישראל האחת וחצי.
הכותב הוא איש תקשורת ויו"ר תנועת תור הזהב לקידום ערכי יהדות המזרח וצפון אפריקה
