נפלנו על הדור החרדי הלא נכון. אין דרך אחרת להבין את הנתונים המדאיגים שמציגים כלכלני בנק ישראל, בפרק שעוסק ב"סוגיות ברווחה והתחלקות בהכנסות". מאחורי הקלישאה על כך ש"בניכוי חרדים וערבים מצבנו מצוין", מסתתרת אמת כלכלית ברורה. בשנת 2019 עמד שיעור העוני במשקי בית חרדיים על 45%, בקרב ערבים הוא עמד על 37%, ואילו אצל יהודים לא־חרדים מדובר ב־8% בלבד. אבל שני הציבורים האלה מציגים דווקא מגמות הפוכות. בדור הקודם, של בני 45 עד גיל פנסיה, ההכנסה הפנויה לנפש במשק בית ערבי ממוצע הייתה נמוכה יותר מזו של מקבילו החרדי. אבל מה שמשנה עבור עתיד המדינה והמשק הוא הדור הבא, משקי בית של בני 25־44.
אצל הערבים הצעירים, הפער משאר החברה הישראלית מצטמצם והם נהנים מהכנסה פנויה לנפש גדולה מעט מזו של הוריהם; יש להם פחות ילדים ויותר הכנסות. ואולם אצל החרדים הצעירים הפער דווקא מתרחב משמעותית, ההכנסה הפנויה שלהם נחתכה בשליש בתוך דור, והתרחקה עוד משאר הציבור היהודי. הדוגמה הבולטת היא שיעור האקדמאים. אצל נשים ערביות, שבאופן מסורתי לא השתתפו בשוק העבודה, הוא עלה מ־10% בדור ההורים לכ־30% אצל הצעירות. אצל גברים חרדים, לעומת זאת, שיעור האקדמאים רק מידרדר. 18% אצל ההורים, 7% אצל ילדיהם.
"בנים חרדים לומדים לימודי ליבה באופן מוגבל עד לכיתה ח', אך בהגיעם לישיבה הקטנה מרביתם מפסיקים לחלוטין ללמוד ליבה", מציין הדו"ח ביבושת. "רק כ־5% מהבנים החרדים ו־22% מהבנות החרדיות היו זכאים לתעודת בגרות". התוצאה היא פער אדיר ביכולת להשתלב בשוק העבודה בין הגברים החרדים מהדור הישן, ובין השדרה המרכזית של החברה הזאת כיום. סקר המיומנויות מצא הידרדרות של הדור החרדי הצעיר ביכולות מתמטיות ובפתרון בעיות בסביבה מחשובית. אפילו אוריינות הקריאה, שלחרדים המבוגרים יש בה יתרון מסוים מעל הממוצע, מצויה במינוס משמעותי אצל ילדיהם.
הסיפור הזה הופך ממטריד למרגיז כשמגיעים לגרף של "תשלומי העברה ומיסים" – כלומר, תשלומים ישירים מהממשלה לאזרח: ביטוח לאומי, קצבאות רווחה, אברכים וכו' – ומנכים מהם את סך המיסים הישירים שאותו אזרח משלם. הפערים אדירים. משק בית יהודי לא־חרדי ממוצע יוצא במינוס בחישוב הזה. הוא מעביר למדינה יותר ממה שהוא מקבל ממנה, וההכנסה הפנויה שלו מצטמצמת בכל חודש כדי לממן את המנגנון הזה. הערבים לעומת זאת יוצאים בפלוס קטן, ואילו חרדים – בפלוס ענקי. חמישית מההכנסה הפנויה של משפחה חרדית מגיעה מתמיכה ישירה של הממשלה. המנגנון הממשלתי בנוי כבר היום כך שמשקי בית חרדיים משלמים הכי מעט מיסים, גם בהשוואה לערבים, ומקבלים הכי הרבה קצבאות.
בקרב דוברי המגזר החרדי נשמעת מעת לעת הטענה שאם נכניס לחישוב הזה מיסים עקיפים, כמו מע"מ למשל, נמצא שהמגזר החרדי דווקא תורם את חלקו. זוהי שגיאה, כמובן. הצריכה של משק בית חרדי עדיין נמוכה ביחס למגזרים אחרים, וגם אם נחשב את ההעברות העקיפות של הממשלה, על בריאות וחינוך למשל, נקבל כנראה פער אפילו חריף יותר מזה של התשלומים הישירים בלבד.
כאן נכנסת לסיפור הדמוגרפיה. תחזית האוכלוסייה של למ"ס (בגרסה הבינונית, לא הקיצונית) צופה שעד 2065 יהיה המגזר החרדי שליש מהאוכלוסייה, בעוד החברה הערבית תישאר כ־20%, ואפילו מעט פחות. הדור החרדי שלומד פחות ליבה מהוריו ומשתלב פחות באקדמיה ובעבודה, יזדקק לתשלומי העברה הרבה יותר גדולים כדי לשרוד, גם בחיי עוני יחסי. הנטל שנופל על משקי הבית היהודיים הלא־חרדיים רק ילך ויגבר, ואם המצב הנוכחי לא ישתנה, הפערים בגרף הזה יהפכו חדים אף יותר בדו"חות הבאים של בנק ישראל.
בלשונם המקצועית של מחברי הדו"ח: "כדי לשמור על רמת חיים דומה לזו שבמדינות ה־OECD ולצמצם את אי־השוויון הכלכלי בין קבוצות האוכלוסייה, נדרשים כיום צעדי מדיניות לשיפור ההון האנושי הרלוונטי לשוק העבודה ופריון העבודה בקבוצות אלו".
אי אפשר להטיל ספק בכך: מדובר באתגר הכלכלי החשוב ביותר במדינת ישראל. בעוד המגזר הערבי עושה את צעדיו אט־אט לצמצום הפער הכלכלי משאר החברה, הדור החרדי החדש מרחיב אותו בעוצמה. לא פלא שהנושא הזה השתרבב למחאה נגד הרפורמה המשפטית אף שאין לו קשר ישיר אליה, ועיוורון מוחלט יהיה לפטור אותו כאיזו הירתעות אנטישמית כביכול מ"הדמוגרפיה החרדית". האתגר של הדור החרדי הבא הונח גם השבוע לפתחנו שחור על גבי לבן, מוטב להיזכר בו לפני שתגיע שנת ה'תתכ"ה.
