אני אוהבת אותם. בחיי שאני אוהבת אותם, אין לכם מושג כמה. אלה לא "אחים שלי", אלה חברים שלי. מבחירה. בכל פעם שהגיבו לדברים החריפים שכתבתי כאן על המאבק שלהם נגד הרפורמה המשפטית, רציתי לשלוח חיבוק וגם צעקה. לא של זעם, של מצוקה. של תסכול נוכח חוסר ההבנה. בשמי וגם בשם כל אלה שהגיבו להפך, שאמרו שאני עדינה מדי. אבל הם חברים שלי. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי להתבטא מולם קצת יותר במתק, להישמע קצת יותר מתונה. איך זה שאפילו בינינו נפערו כאלה פערי שפה? איך כל אחד מאיתנו מוצא את האחר מלא ארס ושנאה, ומשוכנע שהוא עצמו מתנסח עניינית לעילא ולעילא?
לא עליהם הלנתי כאן. לא עליהם זעמתי. הרי את תום כוונתם אני מכירה. גם את אהבתם ודאגתם לחברה הישראלית ולשלום המדינה. ויש אפילו לא מעט סעיפי מחאה שאנחנו רואים עין בעין, שותפים לדאגה. זעמתי על הקיצוניים שבהם, האטומים והנוקשים שסירבו בעקשנות להידברות ולשיח בלי תנאים מוקדמים. אלה שגם עכשיו דורשים להמשיך בכל הכוח במחאה, עד להפלת הממשלה. אלה שקוראים להפסיק כל הידברות, כל שיח מחבר ומברר בבית נשיא המדינה. ויותר מזה זעמתי על הציניות של נבחרי הציבור שלהם. זעמתי על החומה הבצורה. אבל אותם? אותם אהבתי כל רגע ורגע, אהבת נפש נקייה. אהבתי וכאבתי נורא.
המקום שבו אנו צודקים
ככה זה כשכולם צודקים. ככה זה כשכולם טועים. ככה זה כשלכל צד יש אמת להיאחז בה, להיתלות עליה כמשקפת את המציאות כולה. ככה זה אצל עם קשה עורף שלא רוצה לצאת פראייר, שלא מתכוון להיכנע לעולם. כדי להידבר הרי צריך לרצות פשרה לכתחילה. צריך לחתור לוויתורים מתוך אידיאולוגיה שמעלה על נס את חשיבות ההסכמה. בלי זה? אנרכיה מפה ודורסנות משם. עמידה על פי תהום נטולת גדרות, כשאנו נתונים למעידה קטלנית מכל דחיפה קטנה.
והרי גם אותם אני אוהבת, את דוהרי החקיקה. אהבת נפש זו לא מילה. וגם עליהם זעמתי. על נבחרי הציבור שלי, על המחנה שבו אני מאמינה והאמנתי ולא האמנתי למראה עיניי, לבשורת העקשנות והרברבנות המזוויעה. את המניעים אני מכירה היטב. חייתי אותם, נשמתי אותם, כתבתי אותם כאן. הגנתי עליהם גם כשלא היה קל נוכח מחדל ההסברה. והם, נבחרי הציבור שלי? הם עשו הכול להוציא את החשק, לנהוג כמו ילדים נקמנים שסוף־סוף הגיעה שעתם הכל־כך מכוערת. אבל אלה עדיין נבחרי הציבור שלי ושל רבים אחרים. הם־הם אלה שבחרו לעמוד בעין הסערה, להקדיש חייהם לפוליטיקה על הטוב ועל הרע. על חוקי המשחק המלוכלכים, על הסכין הפוליטית שנתקעת בגב פעם אחר פעם. הם אלה שלמדו לחבוש את עצמם, לקום ולהנהיג מחדש. עם הרבה טוב והרבה רע. כמונו, גם הם פוסט־טראומטיים. מאוסלו, מההתנתקות, מהסכם הגז עם לבנון שלפיד חתם בשבוע בחירות, שבוע האיפה ואיפה.
הם עדיין צודקים בעיניי, נבחרי הציבור שלי, והם גם טעו בענק. כי בכביש, כך לימדו אותנו תשדירי השירות של ילדותנו, אל תהיה צודק, תהיה חכם. גם אם בא לך לעשות דווקא לנהג המסנוור ממול, לאידיוט שחתך אותך, למטורף ששועט מולך במהירות מופרזת – תאט אתה. רד רגע לשוליים. אל תעשה לו דווקא. יש לך במושב האחורי משפחה שלמה. אל תפתח בטיסת מרוץ מכוניות על כביש עירוני שלא הוכשר כיאות לגודל המעמד, לגודל השעה.
על הכביש הזה דוהרים עכשיו אזרחי ישראל מכל הכיוונים. חלקם שיכורי כוח ושררה, אחרים שיכורי מעמד אליטיסטי־סרבני, ואף אחד מהם לא יכול היה לעבור בדיקת ינשוף פשוטה.
משל המערה
וחיכיתי. כמה חיכיתי. שישבו, שידברו, שיעצרו הכול אם צריך, רק שירגיעו את האווירה. וברגע שעצרו, ברגע שנפלה ההחלטה, נפלה גם הרוח, נפלה עליי רוח ישראל השנייה. וכמה שאני שונאת את התיאוריה המדוברת, ככה הרגשתי אותה עמוק.
אחרי שבועות ארוכים של התכווצות ופחד ונדהמוּת, באה הקלה כואבת, מבישה. כי אם יו"ר האופוזיציה ניאות לשבת לברר את הסוגיה, למה לא קודם? למה רק תחת איומי סרבנות והשבתה וחדלון המדינה? ואם הרפורמה הייתה באמת הסיפור, איך זה שכל מסע ההפחדה הבהיר: אנחנו המדינה?
אז כבר כמה ימים שזה ככה. כמו סטיקרי הסטטוס של חבריי למחנה, הנפש שלי נעה בין "לא נהיה אזרחים סוג ב'" להכרזת "אזרח סוג ב'", תנועת רצוא ושוב עצובה בין להילחם על מימוש קול הבוחר שלי ובין להרים ידיים בכניעה. הצבענו, ניצחנו, והחמצנו את גודל השעה. נציגינו לא הצליחו להתנהל בשום שכל. לא הצליחו לפעול בממלכתיות ובסבלנות ובהידברות ראויה. אבל אנשי המחאה ניצחו קצת יותר מדי, כצפוי. הלכו רחוק מדי, חשפו הרבה מדי מהבוז המופנה לעבר המחנה האחר. אטילה שומפלבי מ־ynet הטיח בפני מני אסייג כבר לפני חודש וחצי את בסיס התפיסה: "אם כל המני אסייגים של המדינה ירדו מהארץ לא נשים לב, בלי המחנה הדמוקרטי אתה תגור במערה". הסלמת הסרבנות וההשבתה חתמה על הדברים היומרניים הללו, בעטה את תרומתו של כל אחד ואחד מתומכי הרפורמה למדינה.
מאז אני נושאת עמי את הצער הזה, בזיקה פנימית, בשתיקה. אני עדיין אוהבת אותם. בחיי שאני עדיין אוהבת אותם. אלה הרי לא סתם "אחים שלי", אלה חברים שלי. מבחירה. אבל האהבה הזו הפכה הרבה יותר כואבת בשבועות האחרונים. העיניים הבורקות מושפלות עכשיו בכעס ובכאב. אין להם מושג כמה, ועדיין אין להם מושג למה. לך תסביר כמה עלבון יש בשיטת האיפה ואיפה. בנסיבות מסוימות מותר לקרוא לזה אפליה.
