אני מגיע לתחנת הרכבת פאתי מודיעין בחמש ו־12 דקות. החניה עמוסה עד כדי כך שאני נאלץ למעשה לחנות בפאתי פאתי מודיעין.
בבוקר עוד לא היה לי מושג אם תהיה הפגנת ימין. בסביבות תשע עוד התייעץ איתי ברל'ה קרומבי, איש יקר במיוחד, לגבי נוסח ההזמנה להפגנה. האם ההפגנה היא על הרפורמה? האם היא קונטרה להפגנות השמאל? האם אין סכנה שלא יבואו אנשים ואז המורל הירוד גם ככה של המחנה יקבל עוד כאפה לפנים ובכלל יתייאש?
סביב עשר כבר היה ברור שתהיה הפגנה, והתחלתי לצלצל לאישה שבאמת אחראית על ארגון העסק, ד"ר זמרי: הודעתי לה שאני חייב לצאת מוקדם לירושלים והילדים עליה. למחרת היא טסה לכנס בשוודיה, מה שאומר שבמשוואת רגשות האשם היא הייתה חייבת להסכים. היא אמרה שהיא לא יכולה, אז ארגנתי בייביסיטר וזרקתי את הזאטוטית לחברה ועליתי לירושלים. בדרך שמעתי שהכניסה לעיר חסומה יותר מבתקופת המצור אז החלטתי לעצור ברכבת.
בקיצור, חמש ו־13 דקות ואני דופק את ריצת חיי לתחנה, רוכש כרטיס, רץ לרציף, מגיע למקום ורואה את הרכבת מתרחקת. לא מוותרים. עתיד האומה על הכתפיים. אני מתקשר לחבר עם אופנוע ואומר לו שיחכה לי במבשרת. הוא אוסף אותי, ואני מבקש שייסע לאט כי יש לי טראומה מאופנועים. הוא אומר שהדרך הכי טובה להשתחרר מטראומה היא להתמודד עם הפחד, ושובר את שיא גינס לנסיעה ממבשרת־ציון לסינמה סיטי בירושלים.
כל הדרך על האופנוע אני רועד: רק לא להגיע לשם ולראות 130 איש, רק לא להתחיל לכתוב אחר כך ציוצים כמו "היו אומנם מעט אבל כמה מרגשים הם היו", רק לא להתאכזב ולגלות שהבערה הפנימית שאני מרגיש כבר חודשיים קיימת רק אצל 17 איש. התאכזבתי מכל כך הרבה הפגנות ימין בשנים האחרונות. עוד אכזבה הייתה יותר מדי.
אנחנו מחנים את האופנוע ואני מבולבל, מצד אחד יש לא מעט אנשים שמתחילים ללכת לכיוון ההפגנה, ומצד שני הכול מעורבב: מפגיני שמאל עם שלטים נגד דיקטטורה מתרוצצים ליד המוני ימנים שיודעים שההפגנה באזור אבל לא סגורים בדיוק איפה. כשאני פוגש את ברל'ה אני אומר לו שיש מלא אנשים למעלה ושצריך שמישהו יוריד אותם למטה, אז הוא שולח כמה אנשים עם מגאפון שיעלו למעלה ויורידו אנשים.
אזרח סוג גולני
רבע שעה לאחר מכן, הזרם מלמעלה לא מפסיק לזרום. לא טפטופים, זרם חזק; כמו שיש במקלחת של דירת גן, לא של פנטהאוז. אלפי אנשים יורדים ויורדים עם דגלים ושלטים ועם ישראל חי. אנשים צועקים לי "פטריוטים" מכל פינה, ואני מתחיל לצלם שלטים מעניינים.
למשל, שלט עם הסיסמה שתשתלט פה על האירוע, "אזרח סוג ב'". היא משקפת היטב את התחושה של האנשים פה – מצד אחד חיוך גדול מרוח על הפנים כי הם מבינים שהם לא לבד, מצד שני הבנה מרירה שהם באמת אזרחים סוג ב', לא מתוך רגשי נחיתות אלא מתוך הכרה במציאות. אנשים גילו לראשונה שכל אלה שצחקו עליהם שאין דבר כזה דיפ סטייט, אין ישראל הראשונה, אין אליטות – כל הצוחקים צחקו בעיקר כי הם ידעו שיש. הפעם, בניגוד לעבר, מפעל הנקניקיות התגלה. בעצם, מסעדת מישלן ענקית של טייסים והייטקיסטים.
אנשים ניגשים אליי ולכל אחד חשוב להגיד משהו. חלק אומרים תודה, חלק מקריאים לי את המספר האישי שלהם ומספרים שהם בגולני, כפיר, ימ"מ, מסתערבים, מג"ב, שריון. אנשים מרגישים צורך לדבר על העבר או ההווה הצבאי שלהם, כי כבר חודש הם שומעים שאם אתה לא טייס אתה לא קיים. הציבור מצטבר ואנשים מחכים לדיווחים על ההפגנה בתקשורת. בין לבין הם שואלים אותי ואחרים "כמה יש? נו כמה יש?", כאילו מחפשים לעצמם אישור למשהו שהם רואים בעיניים ולא מאמינים.
בדרך להפגנה שמעתי בדיווח בגלי צה"ל על שלושים־ארבעים איש בהפגנת הימין, והטוויטר כבר התמלא בשאול אולמרטים עולצים על הוכחת חוסר התמיכה במחנה הלאומי. בשלב מסוים הייתה כבר כמות של אנשים שגם כלי התקשורת הפחות אוהדים נאלצו להודות שמשהו קורה. אם ב־N12 כותבים "הפגנת ענק בעד הרפורמה בירושלים", אפשר להניח שהיא באמת ענקית.
"אנחנו שלושה חברים מבית־שאן, עזבנו הכול ובאנו". "אני ממעלה־מכמש". "באנו מרחובות". "הגעתי מחיפה". "אני מתל־אביב, אל תצלם אותי, אם יראו אותי כאן לא יכניסו אותי לעיר". הקהל מגוון, למרות הניסיון העלוב למתג אותו. אבל הקהל גם אחד: אנשים שונים עם אותו מבט בעיניים, מבט שאומר "אם הפסדנו, אז להפסיד ככה".
ליגה, לא גביע
זו לא הייתה בעיניי הפגנת תמיכה ברפורמה. הקרב הזה הוכרע, ומותר להודות בזה: המחנה הלאומי הפסיד. אבל הוא הפסיד במשחק ליגה, לא במשחק גביע שבו אתה מפסיד ועף מהמפעל. אנשים הגיעו להפגנה הזאת כדי להרגיש שהם קיימים. הם שמעו בחודשים האחרונים אינספור פעמים שכל העם בצד השני, אבל הנה, הם קיימים.
שנים אני שומע לא מעט הסברים על למה הימין לא יוצא להפגנות: ההתנתקות. התקשורת שממהרת לבוז למפגיני הימין. העובדה שלימין יש הרבה יותר ילדים לקלח בשעות האלה. אבל נדמה שהתירוצים לא מספיקים. הימין היה בטוח שהמשחק הוגן, ושיש לו הזדמנות לשלוט אם רק יצליח לנצח בבחירות, אז הוא הרגיש בנוח להישאר בבית. עכשיו הוא אולי יבין שאנחנו צריכים לשנות הרגלים. אולי אם היינו יוצאים קודם, משהו היה משתנה בתודעה. אבל אף פעם לא מאוחר להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו.
חזרתי מההפגנה מאושר, ישר להודעה של נתניהו על עצירת החקיקה. זה לא הוריד לי את החיוך מהפנים, כי החיוך לא קשור לנתניהו או לרפורמה, הוא קשור לתקווה שהימין סוף־סוף יתעורר בנוגע לחובותיו האזרחיות, וגם כי אחרי שגילינו שכל כך הרבה מעוזים לא שלנו, יש משהו מנחם בידיעה שאת החיוך גם אלף הייטקיסטים לא ייקחו לנו.
תודה לכל מי שהיו בהפגנה. אוהב אתכם. ותזכרו, ייאוש הוא לא אופציה.
