בתיעוד שיצא לתקשורת מהמפגש בין רבנים שמרנים למובילי מחאת הטייסים יש רגע שבו הרב שמואל אליהו מבטא את התסכול שלו מן הפער בין הצדדים, והפנים שלו ממש רועדות כשהוא אומר: "אני מרגיש שהמשבר הזה יושב, סליחה, על דמיונות. דמיונות. 'סיפורה של שפחה', זה פשוט דבר כל כך…". הרב אליהו לא משלים את המשפט, ספק משום שאחרים קטעו אותו, ספק משום שהשימוש של המוחים במוטיב השפחות, עם הגלימות האדומות וכיסויי הראש הלבנים, זעזע אותו במידה שלא ניתנת לביטוי במילים. אבל זה היה הרגע שבו הבנתי שאי אפשר להמשיך להתבונן מן הצד, ואני חייב להשלים את החור בהשכלה ששמו סיפורה של שפחה.
בתחילה חשבתי לראות את הסדרה, אך לוח הזמנים של הרפורמה קצת צפוף מכדי לצפות ב־56 הפרקים שלה ולהיות עדיין רלוונטי, וגם לא התרשמתי שהיא מי יודע מה צנועה. בלי לפסוק כאן הלכות, כמובן, גם כי אנחנו לא פוסקים כאן הלכות, ובעיקר כי קשה לפסוק ביחס לסדרה שלא ראית. לכן החלטתי להסתפק בספר, מאת מרגרט אטווד, שהיה הבסיס לסדרה, ויהודי טוב מצור־הדסה התנדב להשאיל לי למשמרת לילה ארוכה בחמ"ל של המוצב הסמוך.
היה הרגע שבו הבנתי שאי אפשר להמשיך להתבונן מן הצד, ואני חייב להשלים את החור בהשכלה ששמו סיפורה של שפחה
סיפורן של השפחות הוא סיפורה של רפובליקת "גלעד", שהוקמה תוך השתלטות על ארה"ב המודרנית שקורסת מבחינה דמוגרפית בשל ריבוי אמצעי מניעה וניתוב של המיניות לכיוונים אנוכיים של פורנוגרפיה וזנות. כדי להתמודד עם הבעיה יצרו השליטים סדר מעמדי חדש הכולל "שפחות" שעוברות בין בתי הבכירים במשטר ויולדות להם ילדים. סדר שבו נשים נשלטות באמצעות מגבלות קיצוניות על חירותן ולבוש שמסתיר אפילו את פניהן.
זהו ספר גדוש דימויים ואמצעים ויזואליים, ולא קשה להבין איך הוא יכול להפוך לסדרה מצליחה או למיצג מחאה סוחף. אבל ככל שניסיתי לחדור לפנימיות שלו, הבנתי שהסיפור הוא בעצם על חוסר אמון. כשתיירים מיפן שואלים את שלפרד, הגיבורה הראשית (ו"שפחה" בעצמה), אם היא מאושרת, והיא נאלצת על כורחה לומר שכן, היא מאושרת, אנחנו לומדים לא לקבל את דבריהן של מי שאומרות שדווקא טוב להן ללכת בכיסוי ראש. כשאנחנו מוצאים את הגברים שקובעים את הסדר על מנת להגן על תומתן של הנשים, כשהם מתהוללים בבתי בושת, אנחנו לומדים לחשוד בטוהר כוונותיהם. והמספרת לא שוכחת לטפח חוסר אמון גם בנשים שמקדמות בעצמן את החוקים (ה"דודות") ומדגישה "שהדרך הטובה ביותר לשלוט בנשים היא באמצעות הנשים עצמן".
כשהמוחים לובשים את בגדי סיפורה של שפחה המסר הגלוי הוא "תראו לאן נגיע", אבל מה שבעצם הם אומרים זה: אנחנו לא מאמינים לכם. הכול סיפור של כוח ושל אינטרסים. אתם בסך הכול רוצים לבטל את המשפט של נתניהו, להעביר חוק שיכשיר את השתמטות החרדים, ואת המינוי של אריה דרעי לשר הבריאות והפנים. והתגובה מן הצד השני היא: גם אנחנו לא מאמינים לכם. לא מאמינים שאתם באמת חרדים מן הרפורמה המשפטית. לא מאמינים שאתם חפצים בשימור הדמוקרטיה. זה רק בגלל ההפסד בבחירות שאתם מחליטים עכשיו לשרוף את המדינה עד שתקבלו, כמו תמיד, את כל מבוקשכם.
זה לא שאין דבר בטענות שני הצדדים, הבעיה היא שכך אין סיכוי לדיאלוג.
יש חיבור של הרב שרלו שלא מש משולחני, לפחות עד שעברתי דירה ומחצית מן הספרים שלי אבדו, ושמו "לשם שמיים – על האתיקה של המחלוקת". ראוי היה לחלק אותו חינם לכל חבר כנסת ולכל צייצן ברשת. אחד הכללים שקובע הרב שרלו לניהול מחלוקת הוא, ובהיעדר הספר אני מצטט מן הזיכרון: "לא יניח אדם, בהיעדר ראיות מכריעות, מניעים נסתרים כלשהם אצל הצד שכנגד, אלא יקבל את דבריו כביטוי כן ואותנטי של דעותיו והשקפותיו". לא חייבים לקבל את עמדת הצד השני כאמת אובייקטיבית, אבל כן חייבים לקבל אותה כאמת הסובייקטיבית שלו. אחרת אין שום אפשרות, וגם אין שום טעם, לנהל דיון. מידה כזו של אמון אנחנו חייבים לעצמנו ולבר־הפלוגתא שלנו, חריפה ככל שתהיה המחלוקת. כי האמון הזה, והשיח שהוא מאפשר, הוא בדיוק הקו הדק המבחין בין סיפורה של שפחה לסיפורה של משפחה.
