מילואימניק ותיק אמר לי השבוע: "תמיד צחקנו שחיל האוויר הוא צבא זר ידידותי; עכשיו אני כבר לא כל כך בטוח לגבי הידידות". ההיבט המהמם בסיכול הרפורמה במשפט היה התגייסותן האגרסיבית של כל כך הרבה מערכות: חיל האוויר, ברוני ההייטק, התקשורת, ההסתדרות, אפילו משטרת תל־אביב. הכול הפך לגיטימי, בלי שום קווים אדומים: חסימות כבישים, ענישה כלכלית, השמצת המדינה בחו"ל, שביתות פראיות, סרבנות והמרדה. מובילי המערכות הללו בישראל מתונים בדרך כלל מבחינה פוליטית ותרבותית יותר מעמיתיהם במערב. אבל ברגע שהדליקה אותם תעמולת הזוועה נגד הרפורמה, הם רמסו אותנו, תומכיה, בלי ברקסים.
במיוחד הדהימה אותי התגייסותן הפוליטית הבוטה של כל האוניברסיטאות. מדובר במוסדות במימון ממשלתי, שאמורים להיות אמונים על חשיבה זהירה, מגוונת וביקורתית. למרות זאת, התמסרו האוניברסיטאות להסתה היסטרית, הכריזו על השבתה כללית, וכפו את עמדתן על המרצים והסטודנטים שחושבים אחרת. הלוואי שנגיע כולנו במהרה לפשרה סבירה, אך את הדורסנות הזו לא נשכח.
בין המותקפים במחאות, נדמה לי שפורום קהלת חטף הכי הרבה. ולא רק במאמרי דעה: בשלב מסוים אפילו חסמו המתפרעים את הכניסה למשרדי הפורום בגדרות תיל, בזמן שאחת העובדות נצורה בפנים, והתנפלו על המנכ"ל שנחלץ לעזרה. עוצמת השנאה הזו מפתיעה, כי יש כל כך מעט מכוני חשיבה ימניים, והם מתמודדים מול עשר אוניברסיטאות חזקות ועשרות מכונים עשירים. אז יש מעטים שחושבים אחרת; למה זה כל כך נורא בעיני יריביהם?
אולי משום שהם מבינים עד כמה רעיונות יכולים להשפיע. הרפורמה המשפטית נולדה בזכות מעט משפטנים מבריקים וסוררים, שבמשך עשרים שנה פיתחו רעיונות בדבר שמרנות משפטית. די היה במעטים הללו כדי לטלטל את המוסכמות הפרוגרסיביות של מערכת המשפט בישראל. מבחינת מי שהתרגל לבלעדיות רעיונית, כל עוד יש אחד שחושב אחרת – אי אפשר לדעת איזה רעיון מסוכן יצוץ. לא רק בישראל אנו רואים יישור קו של האקדמיה לשמאל. בשנות התשעים היו בין הפרופסורים לפסיכולוגיה בארצות הברית פי ארבעה אנשי שמאל מאנשי ימין; ב־2016 כבר היה היחס שבעה־עשר לאחד. שאלתי דוקטורנט אחד האם אצלנו המצב טוב יותר, והוא אמר: אולי יותר גרוע. האקדמיה שלנו רחוקה בדרך כלל מהטרלול האמריקני, אנשי השמאל שלנו פחות קיצוניים, אבל בדרך כלל אינם יותר פלורליסטים.
מה לעשות? לחשוב. אנחנו צריכים עוד הוגים ועוד רעיונות. כאשר שר חינוך ימני חדש נכנס לתפקידו, אנשי פורום קהלת יודעים לתת לו עצות טובות על ביזור וניהול, שהרי בזה הם מתמקדים. אך אף אחד לא יודע לתת לו נייר עמדה מעודכן לגבי גישות חינוכיות לאומיות ושמרניות, ולכן מִשֹר לשר ממשיכה המערכת להתגלגל עם אותן אקסיומות חינוכיות מסולפות. לא מצאתי ספר עדכני אחד בעברית על פילוסופיה חינוכית לאומית ומסורתית. העם שהקים את מערכת החינוך העתיקה ביותר בעולם לא מצליח לנסח באופן שיטתי בשפתו שלו תפיסה חינוכית יהודית, מסורתית, עמוקה ורלוונטית.
תלונות על הדורסנות הפרוגרסיבית באקדמיה יכולות להעביר בנעימים סעודת שבת, אבל הן לא באמת עוזרות לנו. מה יכול לעזור? הטובים לאקדמיה; הטובים לחשיבה; הטובים לכתיבה. מי שיכול להתקדם במסלול האקדמי המתיש – יכול להביא ברכה רבה לעולם. זאת, כמובן, בתנאי שיצליח לשמור בדרך על עמוד השדרה הרעיוני שלו, ולא יהפוך ל"פרוגרסיבי בן דת משה", כפי שקורה לא פעם. אנחנו צריכים הרבה יותר שמרנים ולאומיים באקדמיה; לא כדי להשתלט עליה, אלא כדי לגוון אותה, וכדי שלא תרמוס אותנו.
אנחנו צריכים להפיק יותר גם מהישיבות הסרוגות. בעוד מספר הלומדים במדעי הרוח הולך ומידלדל, מספר הלומדים בישיבות רק עולה. הישיבה היא מוסד מצליח ביותר, ולא רק בגלל מה שלומדים בישיבות, אלא גם משום שהן מתמקדות בהוראה מסורה, ולא במחקר ובכתיבה. אך דווקא זה מה שעומד לנו לרועץ. גדולי המוחות שלנו הופכים לראשי ישיבות, שאין להם דקה פנויה לחשוב ולכתוב. הישיבות הן מוסדות עניים עם צוות מצומצם, שעסוק יומם ולילה רק בתלמידים. את ההתמקדות בהוראה לא כדאי לשנות, אך אם נצליח לשלוח את ראשי הישיבות והר"מים שלנו לשנות שבתון של עיון וכתיבה, נצא כולנו נשכרים.
וחוץ מזה, אנחנו צריכים עוד מכוני חשיבה מחוץ לאקדמיה. בגין הבטיח, יומיים אחרי שניצח בבחירות 77': "עוד יהיו לנו הרבה אלוני מורה". אני מחכה לפוליטיקאי הימני שיבטיח: "עוד יהיו לנו הרבה פורומי קהלת".
motzash.navon@gmail.com
