ימים טרופים עוברים על מדינת ישראל, המערכת הפוליטית מתחרפנת, כל הארץ מלאה הפגנות, השנאה זולגת מהמסכים לרחובות וללבבות, חג החירות ויום העצמאות ניצבים בעתיד המתריס שלפנינו, ראש הממשלה שלנו מתנהל בחוסר אחריות, הוא משסה אותנו בעצמנו, וגורר אותנו למלחמת אחים. כן, דברים גדולים מתרחשים עכשיו בארץ שבה אנחנו חיים, האדמה רועדת, וצריך לכתוב על זה, וחשוב לכתוב על זה, אבל את הטור שלי השבוע, אני רוצה להקדיש לגננת שולי. חיה בתי האהובה הולכת מדי יום ל"גן מיתרים" – גן עירוני מתוק, שנמצא ברחוב נהרדעא בתל־אביב. ולגננת של חיה בגן מיתרים קוראים שולי. ושולי היא הגננת הכי טובה בעולם. בכל יום, כשאני מכניס את חיה לגן של שולי, אני מרגיש מין שמחה כזאת דקיקה בלב, שמחה של, איזה מזל שהאישה המדהימה הזאת, עם החיוך הטוב הזה, והאור הזה בעיניים, היא הגננת של הבת שלי. ובימים האחרונים, בתקופה האחרונה, השמחה הזו מלווה במין כאב קטן, שקשה לי לתאר במילים. אתם מבינים, בדרך כלל כשקוראים בעיתון כתבה על גננת זו כתבה איומה, עם סיפורים מצמררים ומסמרי לב. יש מעט מדי דיווחי חדשות על גננות טובות, אהובות, מרגשות ונדיבות, שמרעיפות חסדים על הילדים. ושולי היא גננת כזאת.
אני אתן לכם דוגמה, בכל בוקר, כשהילדים נכנסים לגן, מחכה להם תה על השולחן! והילדים יכולים למזוג לעצמם תה, ולהירגע ככה בכיף שלהם. זה נשמע לכם דבר טיפשי, אבל התה הזה משרה בגן מין אווירה נעימה כזאת ורגועה. ובכל פעם שיש לילד או ילדה יום הולדת, שולי מבקשת מההורים להביא מצרכים לעוגה, ואז הילדים של הגן אופים עוגת יום הולדת ביחד! וכולם מרגישים שהם חלק ממשהו, כולם מרגישים שותפים.
ובמסיבת חנוכה, שולי תלתה מין סביבון ענקי על התקרה, ואז הסביבון התחיל פתאום "לדבר", ולהגיד על כל ילד בגן משהו אישי, שמיוחד רק לו, זה לא באמת הסביבון דיבר, זאת שולי הקליטה את עצמה חחחחחח! אבל הילדים חשבו שזה הסביבון, הם הקשיבו לו בעיניים כלות, והתרגשו עד דמעות, הם לא ידעו ששולי היא זו שרואה אותם ככה, בעין צלולה וטובה. איי אייי איייי ויש לשולי רבאק שאין דברים כאלה! חחחחחח כמעט בכל שבוע היא מוציאה את הילדים לטיול, לחורשה שליד הגן, למוזיאון תל־אביב, לספסל הנתינה בגינת דובנוב, לשמורת הטבע של חוף געש, ולכל טיול כזה, שולי מזמינה כמה הורים מלווים, ובתוך חצי שנייה כל המקומות מתמלאים, כי כל ההורים רוצים להיות ילדים בגן של שולי. גם אני חחחחח אבל אני לא מספיק להירשם בזמן.
אבל הדבר שהכי חשוב לי לספר לכם על שולי, זו הדרך שבה היא פותרת סכסוכים ומשברים בגן. אספר לכם סיפור קטן. לפני כמה שבועות חיה עברה משבר עם אחת הילדות בגן. וחיה הביאה את המשבר הזה מהגן הביתה. היא חשבה על זה כל הזמן, ודיברה על זה כל הזמן, ואפילו דיברה על הילדה הזאת מתוך שינה. ואני דאגתי נורא, והתקשרתי לשולי, ושאלתי אותה מה כדאי לעשות, אולי אני צריך לדבר עם ההורים של הילדה הזאת, ושולי אמרה שהיא באמת שמה לב למשבר הזה, אבל היא מאמינה שבעיות שמתרחשות בגן צריך לפתור בגן, ולמחרת בבוקר, היא לקחה את חיה ואת הילדה ההיא לצד, ודיברה איתן, בפתיחות. היא ביקשה מחיה לספר מה היא מרגישה, היא ביקשה מהילדה השנייה לספר מה היא מרגישה, היא הזמינה אותן לבקש סליחה זו מזו, ואפילו הציפה את הסיפור באופן רגיש ומכבד במפגש שהיה בבוקר בגן.
ומאז אותו היום חיה והילדה הזו חברות הכי טובות. הן משחקות ביחד, ומציירות ביחד, כאילו שום משבר לא התרחש מעולם. הנה, לפני כמה ימים הילדה הזו לימדה את חיה איך להכין את משחק הנייר הזה של הקווה קווה, שצריך לבחור מספר, ואז צבע, ויש כל מיני הפתעות ומשימות.
בכל מקרה, רציתי שתדעו ששולי יודעת לעשות שלום בין ילדים, היא יודעת להקשיב להם, ולהכיל אותם, ולהבין אותם, היא יודעת להזמין אותם לקחת אחריות על המריבות שלהם, היא יודעת לבנות להם גשרים יציבים של חמלה, של סליחה, של נחמה ושל שלום.
ואני יודע שזה מגוחך, ואפילו קצת טיפשי, להשוות בין הגננת הרגישה והחכמה של חיה, שעושה הכול כדי שהילדים בגן יסתדרו זה עם זה, לבין הפוליטיקאים שלנו, שעושים הכול כדי שנשנא זה את זה, ובכל זאת, הפער הזה, הפער היומיומי הזה, בין שני המרחבים הללו, שאליהם אני נחשף מדי יום, הוא פער ששובר לי את הלב. חיה בתי האהובה מעבירה שעות ארוכות במרחב מוגן שכל כולו אהבה, רגישות, תמימות וחמלה. ואני, באותו הזמן ממש, מעביר את ימי במציאות גסה, אכזרית ואגרסיבית, שאין בה רגע רך.
יום אחד זה יקרה, יום אחד חיהלה תצא מהגן של שולי, ותיכנס גם היא לעולם הצפוף והאכזרי הזה שבו אנחנו חיים. יום אחד גם היא תכאב את הפער הזה, שבין המתיקות והחסד, לבין האלימות והאיבה. אבל עד שהפער הזה יתגלה לה, עד שהצער הזה יתגלה לה, אני מוצא נחמה, בעובדה הצלולה שהגן הזה קיים, שהגננת שולי קיימת. כמה טוב לדעת ולזכור, שיש שולי בעולם. שכוייח.
