מסתמא שכמעט כל אזרח או אזרחית בישראל ראו את הסרטון משבוע שעבר שבו קבוצת מילואימניקים מארגון ״אחים לנשק״ הגיעה בשעת בוקר מוקדמת להפגין מתחת לביתו של חבר הכנסת ר׳ אריה דרעי. ומה שיכול היה להסתיים בקול ענות חלושה הפך תוך שעה קלה לסרטון ויראלי, וזאת בזכות חבורה יחסית גדולה של בחורים מישיבה סמוכה שבאו עם הכובעים והחליפות שלהם והתחילו לרקוד במעגל מסודר כנגד המפגינים תוך כדי שהם שרים שירים חסידיים מוכרים.
היו המון סימבולים בקליפ הזה שצולם מזוויות שונות על ידי השכנים בבניינים הסמוכים (ביניהם שרה אחותי הקטנה!) היה שם בעיקר רגע מזוקק של הפער ההיסטורי והמתמשך בין שני המחנות, מחנה המשרתים בצבא ההגנה לישראל לבין מחנה הלומדים שאינם משרתים. פיזית, אפשר היה לראות בסרטון איך חומה ממשית מפרידה בין שתי הקבוצות, ואיך דגלי ישראל מתנופפים רק בצד אחד. ואם לא די בכך, השלט שתלו המפגינים על הגדר – שאת רובו הסתירה צמרת עץ – נשא את צמד המילים הנורא ״מלחמת אחים״ כמו כותרת אדומה ומאיימת. בקיצור, זה היה סרטון אקטואלי מאוד, ישראלי מאוד, מדמם, עצוב ובעיקר מייאש, שמשום מה – ואני מיתמם בכוונה עכשיו – ריגש אנשים רבים במגזר החרדי.
הרי מה יפה ומרגש יותר מלראות חבורת בחורי ישיבה עדינים, לבושים מכובד, נותנים ידיים, רוקדים במעגל מאורגן ושרים שירים לעומת חבורת חילונים זרים עם מגפונים? ובמיוחד אחרי שהתברר כי הבחורים האלה מהסרטון באו היישר מ״משמר״ אחרי שלילה שלם למדו תורה בשטייגען רציני מאוד. ומי שקצת מצוי בנבכי עולם הישיבות יודע שהיה זה הלילה האחרון של זמן חורף, שבו רוב בתי המדרש בישיבות כבר שוממים. אין מה להגיד, מהיבטים מסוימים זה באמת מרגש. אבל, וזה אבל חשוב, לטור הזה יש עוד משמעות חוץ מלספר סיפורים על בחורי ישיבות. הטור הזה נכתב ממבט של בוגר ישיבה ולא בחור ישיבה. ונקודת המבט הזו היא קריטית. הרבה שנים הייתי בחור ישיבה, ברוך השם, ואני יכול להגיד – ותשאלו כל ישיבעבוחער עם קצת יושרה פנימית – שאין דבר לעומתי יותר מאשר מעגל הריקודים הזה כנגד המפגינים מהמילואים. ותאמינו לי שאם בחורי הישיבה היו באים ורבים מכות עם המילואימניקים פנים אל פנים זה היה אקט פחות לעומתי מאשר מעגל הריקודים ״המרגש״ הזה. אתם יודעים למה? כי הוא מעגל אטום. הוא לא מתקשר. הוא לא מסתכל בעיניים. הוא לא מקשיב. הוא עסוק ב״הבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת״, וזה אולי מה שמנע ממני להתרגש.
אני מודה ומתוודה ובטוח במאה אחוז שאם הייתי כיום בחור ישיבה הייתי נוהג בדיוק כמו אלה במעגל. הייתי רוקד איתם ונותן יד לחברים שלי ומדי פעם פוזל למעלה כדי לראות את התגובות של החילונים האלה שבאו לשכונה שלי להפריע. אבל מה לעשות שהחיים הם לא רק מה שקורה בישיבה או בעולם הישיבות. אומנם יש כאלה שנכנסים לישיבה בגיל 14 ומבחינה מנטלית לא יוצאים ממנה עד המוות. אני יודע. יש שחושבים שהכול קורה רק בדל"ת אמותיהם ושהעולם כולו סובב סביבם ומתחיל ונגמר שם. אבל מי שחי בטיפ־טיפה מודעות למרחב ולזמן מבין ויודע שיש עולם שלם ואחר ומורכב בחוץ והוא לפעמים סוער ולפעמים כואב ולפעמים מרגיז ולא תמיד מיושר לפי ההשקפות של כולם. בעולם הזה חיים עוד אנשים עם דעות שונות ועם כאבים אמיתיים ועם זעקה פנימית נגד כל מיני סוגים של עוולות. אם אנחנו רוצים שיקשיבו לנו ברצינות ובכבוד ויעריכו את התורה שלנו ואת המצוות שלנו ואת האמונה שלנו ואת החינוך שבחרנו ואת סדרי העדיפויות ואת סולם הערכים, אנחנו חייבים ומוכרחים להסתכל בעיניים של האנשים בצד השני של ההפגנה ולשאול את עצמנו באמת מה מפריע להם, מה כואב להם, מה הערכים שלהם, מה הם עושים בשבילנו.הרי הכי קל לרקוד ולשיר ולהיות בטוח ומשוכנע שאנחנו נזר הבריאה, נסיכי ממלכת התורה, ואנחנו צודקים וחכמים וכולם מלבדנו עגלה ריקה. וברור שגם בצד השני של הגדר, לא כולם קשובים ולא כולם מעריכים ולא כולם ערניים לעדינות וליופי האמיתיים שיש אצל בחורי ישיבות, לומדי תורה ובנות יעקב. אני יודע ומכיר מקרוב את הבורות וההשטחה והלעג שיש כלפי חרדים ועם זאת, הטור הזה הוא בעיקר לבחורי ישיבה שאני אוהב.
רגע לפני שאני מסיים לכתוב אותו אני קורא שבבני־ברק מחלקים כיבוד ושתייה למפגינים מתל־אביב, ואני מקווה ומתפלל שיש מי שמסתכלים שם בעיניים ומוצאים כאב פה וכאב שם ומגלים הבנה הדדית ועושים שלום על צלחת צ'ולנט.
