חורף תשפ"ג נחתם באופן סוריאליסטי: הפגנת ימין גדולה בלב ירושלים. לא נכחתי בה אישית, אך העיניים הנוצצות של המפגינים הבהבו למרחקים והדי הרעמים מהבמה התגלגלו על פני הארץ.
כמו איש בא בימים המבקש להוכיח שכוחו עדיין במותניו, כך גם הימין היה גאה מאוד עם תום הערב שבו השיב לעצמו שמץ מכבודו האבוד אחרי חודשים שבהם נכבשו הרחובות על ידי מפגיני הצד השני. לשעה קלה נשתכח ממנו עניין פעוט אחד: הפגנות הן כלי נשק אופוזיציוני. מי ששולט לא מפגין, ומי שמפגין כנראה לא שולט. או במילים אחרות: מוזר ש־100 ימי החסד של שלטון הימין החדש מסתיימים בשחזור ימיו באופוזיציה.
כמו בימים ההם, גם ההפגנה השבוע התבססה על משאבי כוח האדם ועל האנרגיות של פלג מסוים בימין, חובש הכיפות הסרוגות, לא ישראל השנייה של אבישי בן חיים. עם זאת המפגינים היו הפעם שגרירי הימין כולו, ובוודאי שגרירי הימין שהתנגד לעצירת הרפורמה. גם אלה שכבר השלימו עם רוע הכניעה היו זקוקים להוכחה דחופה שלא נותרו לבד מול עצרות קפלן, קומנדו חסימות איילון, הזיית מצעדי השפחות וכמעט כל ערוצי הטלוויזיה והרדיו. ההפגנה הגדולה בירושלים גאלה אנשי ימין רבים מתחושת מצור.
"אני גאה בכם", התמוגג נתניהו בנאומו לאומה, והדגיש ש"הגעתם בצורה ספונטנית, לא מאורגנת, לא ממומנת, לא בדחיפה תקשורתית, עם כל הלב ועם כל הנשמה". שונאיו המושבעים בתקשורת הממוסדת מיהרו לקבוע שהוא שוב משקר, ולטעון לאיזושהי סימטריה בין שני סוגי ההפגנות, בעד ונגד, אבל בכך רק הצביעו על עובי קליפת הבועה שבתוכה הם כלואים: אפילו אם כמה אוטובוסים הסיעו כמה מתנחלים להפגנה בירושלים, יכולות הארגון שמאחורי הפגנת הימין ביום שני היו כאין וכאפס לעומת מנגנון האדירים שהתניע החורף את המחאה נגד הממשלה, בערך כמו ההבדל שבין סירת חסקה לנושאת מטוסים. אז איך אפשר להשוות?
לכבוד פסח הבה נכניס קצת סדר למה שקרה פה מאז הסתיו: בבחירות האחרונות השמאל נחל כישלון חרוץ, אולם בתוך זמן קצר הוא התעשת וארגן פרוצדורת עקיפה כוחנית וגאונית של החלטת הבוחר. ותיקי מלחמות בלפור שחזרו ושכללו את המערכה הכבדה שניהלו בעבר נגד ממשלת נתניהו-גנץ. אין ספק שעמדו לרשותם משאבי עתק ממוניים, אך בעיקר משאבים תקשורתיים. שלושה ערוצי טלוויזיה ושתי תחנות רדיו ממשלתיות התנדבו לשמש כלוח מודעות לקראת כל עצרת, משמרת מחאה, חסימה או יום שיבוש. "בעוד זמן קצר: הפגנה מול ביתו של יריב לוין", ריצדה, לדוגמה, כיתובית מסך בחדשות 12 ב־9 במרץ, וזו הייתה רק טיפה בים, באוקיינוס. יותר משהעגל בכיכרות רצה לינוק, הפרה באולפן רצתה להיניק.
מספרי המפגינים נופחו בנדיבות מופלגת כבר מהעצרת הראשונה. הכתבים בשטח נסחפו עם ההתלהבות של המארגנים, אימצו בהדרגה את הרטוריקה הבוטה שלהם ("מהפכה משפטית", "הפיכה משטרית", "דיקטטורה", "שקרן"), ונהגו סלחנות אין קץ בתעלוליהם: חסימות כבישים, סרבנות, הסתה למרי, לפעמים גם איחולי מוות לראש הממשלה. תוכניות האקטואליה הוצפו בפרשנים עוכרי רפורמה ובמומחים מתעבי ימין. ההפגנות עצמן זכו לנפח סיקור אינסופי, אוהד, מחבק, רצוף אהבה. לא פלא שההשתתפות בהן עלתה פלאים בהתמדה.
הפסיכולוגיה שמאחורי זה לא סבוכה במיוחד: מפגין לא־מקצועי אשר חוזר הביתה מהפגנה שלא זכתה לתשומת לב תקשורתית, נוטה להישאר בבית בהפגנה הבאה. הוא אומר לעצמו שאין טעם. לעומתו, מפגין שיודע שהוא משודר בחי בטלוויזיה, מתמלא מוטיבציה גדולה לחזור ולהפגין. בשלב מסוים גם השכן שלו רוצה לקחת חלק בחוויית הריאליטי, ובהמשך השכנים של השכן. הם לא חשבו מראש שהרפורמה היא אסון לאומי כה כבד, ומעולם לא הוטרדו מהרכב הוועדה לבחירת שופטים, אבל סדרת השידורים החיים מקפלן שטפה את מוחם והטילה עליהם אימים. חלקם השתכנעו שהדמוקרטיה אכן זקוקה נואשות לטיפול החייאה, חלקם נשאבו אל הניחוח הרומנטי של האירוע. כך, בתמצית, נוצרה פה אווירת התקוממות נוסח רומניה 1989 או אפילו נוסח הבסטיליה 1789, פחות מחצי שנה אחרי שהשלטון התחלף באופן דמוקרטי להפליא. שום מפגין לא נעצר ליותר מכמה שעות, כל ראשי מערכת הביטחון שמרו על ניטרליות, ובכל זאת התקשורת וראשי המחאה שיווקו לנו בהצלחה עצומה נרטיב של רודנות אכזרית, חסרת מעצורים.
כפי שכבר נטען פה בשבועות האחרונים, לימין לא היה סיכוי מול הטרלול המאורגן הזה. כישורי ההסברה שלו הרי דלים להכמיר גם בימים כתיקונם, עקב הזנחה מתמשכת, פושעת. הוא נהנה מסגולות רבות שאין לשמאל, אך אינו מסוגל להשיב מלחמה שערה למתקפה תקשורתית בסדר גודל כזה, ודאי לא כאשר טייסי חיל האוויר שובתים. לכן לא היה מנוס מעצירת החקיקה השבוע, ומפנייה למסלול גישור נשיאותי. חבל שזה נעשה בתנאים כה משפילים, אחרי השטות האיומה של פיטורי גלנט בדקה ה־91, אך אולי היה צורך באיחור המשווע הזה כדי שאחרוני העקשנים בימין יבינו שאין ברירה: כשאין לך כוח ותחמושת לכבוש גבעה מסוימת, אתה לא מסתער עליה עד טיפת דמך האחרונה, אלא מסכים להפסקת אש כדי לארגן מחדש את הכוחות ואת המחשבות. עם הנצח לא צריך לפחד מרפורמה ארוכה.
