בבית הנשיא מתקיים בימים אלה טקס. הצגה לציבור. נציגי המפלגות הפוליטיות, באים ויוצאים בשעריו של המוסד הממלכתי, שאיבד בפועל את ממלכתיותו מאז הניח הרצוג על השולחן את "מתווה העם", לכאורה כדי לייצר מתווה רפורמה מוסכם.
זה קרה אחרי הודעת ראש הממשלה על השעיית הרפורמה ונכונותו לקיים הליך הידברות, אך בפועל מדובר במהלך טקסי שאין בו תכולה אמתית. פשרה לא תצא בבית הנשיא בוודאי לא כאשר בוחנים את הרכב המשלחות שנשלחו לשם המכילות פוליטיקאים ולאו דווקא מומחים גדולים בתחום המשפט. אלה אינם מסוגלים לקדם הבנות, אלא מחלוקות.
כך לא בונים פשרה. כך מעצבים יחסי ציבור. אמנם, מתנגדי הרפורמה לא יכלו שלא להגיד 'לא' למהלך של נתניהו, אולם לא השתנה מאום בתפיסות הבסיס של המחנה הזה שבחלקו מכוון פוליטית הרבה לפני הלאומי, והוא מרגיש שעשה כברת דרך באמצעות המחאות לעצירת המהלך הממשלתי ולכיפוף הידיים של נתניהו ולוין.
מנגד, המחנה השני מרגיש שמשהו החל מבחינתו להשתנות וכיוון הווקטור התהפך. הפגנת הימין המרשימה בירושלים והתעוררות 'ישראל השנייה' שניכרת החל ממכתב 'הטכנאים' ועד הזעם שמבעבע ברשתות החברתיות (שם באמת מתקיים פלורליזם של דעות להבדיל מערוצי התקשורת הרשמיים) הביאה גם אותו לתהליך למידה ולהבנה לגבי עוצמתו ומידת התמיכה התת קרקעית הקיימת במהלך הרפורמה.
המשמעות היא שיש כאן "עצירה אופרטיבית", אבל כזו שאין לה עתיד מזהיר. המתחולל בבית הנשיא הוא טקס עקר. מצד אחד, אמנם זה לא רע כי זה משדר פסק זמן והפסקת אש המאפשרת להחזיר חלק מתסמיני הטירוף שנחשפו פה בחודשים האחרונים לבקבוק. אבל במהות אין בכוחו של האירוע-טקס לייצר את הסינתזה בין התיזה לאנטי-תיזה. המאבק הולך להתחדש, כמו שאומרים "אחרי החגים".
התסריט מאד ברור וידוע מראש: אלה יטענו כי הממשלה לא רצינית ואינה נכונה לפשרות, ואלה יטענו שהמחנה השני נוהג באופן דומה. והנשיא אולי כהרגלו ימשיך לבטא דואליזם שאינו חינני, יאמר את הדברים הנכונים ויעשה את ההיפך. ולכן, אחרי שכולם יאכלו מצות ובהמשך פרגיות, על סף גלי הנסיעות של החופשות השנתיות אל מעבר לים, תתחדש המהומה.
הגחלים הלוחשות יבערו מחדש. אבל הפעם בתנאים אחרים לגמרי. תנאים שבהם מול אנשי קפלן יתייצבו אנשי ירושלים חדורים לא פחות במטרה ועמוסי תסכול וזעם על האלימות הפוליטית שהפגין הצד השני. וכל זאת כאשר קווי השבר על השולחן והפצעים עדיין פתוחים.
בנסיבות הללו, אולי דרושה חשיבה מחדש, בעיקר מצד תומכי הרפורמה והממשלה על האופן שבו אפשר לשנות את תנאי המגרש. המהלך הנוכחי בוצע על פי היגיון רביזיוניסטי. כלומר בסגנון מהפכני, טקסי ומפורש. מה שהתברר בתגובת הנגד של המחנה השני היא לא רק עומק האחיזה שיש לו במוסדות השלטון, בשירות הציבורי ובמרכזי האליטה, אם כי גם העובדה שהחברה הישראלית אינה יכולה לשאת תהליכי שינוי שנעשים באופן כולל כמהפכות מוחלטות.
מנקודת מבט זו, דווקא לנוכח מה שמתברר כיחסי הכוח בין המחנות והקושי המובנה לאכוף תהליכי רפורמה מהירים וקוהרנטיים על חברה שאפריורית גלומים בה יסודות של מרדנות, חוסר צייתנות לסמכות ונכונות לפירוק כללי משחק מוסכמים, הרי שנדרש מהלך המבוסס על היגיון שונה. היגיון שהוא הרבה פחות נוטה לרביזיוניזם מהפכני והרבה יותר למפ"איניקיות תהליכית. פחות כותרות. פחות הדר בית"רי. פחות מוחלטות. יותר הדרגתיות, פעולה שקטה. מלמטה. עז אחר עז דונם אחר דונם.
זו מהפכנות שנעשית בהדרגה ולאורך זמן. עם הרבה עדינות וזהירות. חסרונה הגדול שהיא אינה מושגת בבת אחת אלא לאורך זמן, עניין שמצריך סבלנות ודחייה של סיפוקים מידיים. ארבע שנים בשלטון הן לא מעט זמן. אמנם לא מספיק להשלמת המהלך אבל פרק זמן שמאפשר להתחיל לטפל בהזזת הלוחות הטקטוניים ולאו דווקא רק במה שנוגע לפירוק ההגמוניה הוותיקה ברשות השופטת הנתפסת אצל המחנה שמנגד כסמל, וכידוע על סמלים הכי קשה לנהל מאבקים.
אירועי החודשים האחרונים חידדו את הצורך בחריש עמוק למדי כדי לכייל מחדש לא רק את יחסי הרשות המחוקקת עם המבצעת אלא למעשה את המעשה הציוני שהלך לאיבוד בצל פוליטיקת הזהויות הפנימית בישראל. לזה יידרשו הרבה יותר מפורמליסטיקה נוסח "חוקה", "מתווה", "הסכמות חתומות". לכך תידרש עבודת שטח טובה, חכמה, יעילה וגם הרבה יותר שקטה בסגנונה. אפשר להתחיל ללמוד משהו ממפא"י ומבן גוריון, אחרת מורשתם תמשיך לעצב את מבני הכוח של החברה הישראלית גם יותר מארבעים שנה אחרי "המהפך" של 1977.
