בשבת האחרונה אחי הקטן היה אצלנו. הוא ילד (בינתיים כבר הפך לנער! איך שהזמן עובר) חמוד, ואני כמובן ניצלתי את הזמן שבו היה לנו סוף סוף כמה שעות אחד על אחד כדי לדבר איתו על החיים ועל תנועות נוער ועל שאר דברים שמדברים עליהם עם אחים קטנים, ובין היתר מצאתי את עצמי מספר לו במשך איזו חצי שעה איפה הייתי בהתנתקות.
הוא לא שאל אותי איפה הייתי בהתנתקות, למעשה הוא בכלל נולד כמה שנים אחריה, אבל לא הצלחתי לסתום את הפה. ישבתי שם והיגגתי על נווה דקלים וגני טל, כפר מיימון וכפר דרום, הסברתי לו מאיפה ולאן נסעתי ולא התקררה דעתי עד שסיפרתי לו בפרטי פרטים את כל עלילות החודש שבו הייתי שב"ח (ספויילר: לא עשיתי כלום במשך חודש).
יום למחרת פוטר שר הביטחון, וגלי ההפגנות המשיכו לשטוף את הארץ. השעה הייתה תשע בערב, אני הייתי בבית עם הילדים, מרב הייתה בקניון מצטיידת בדברים שהיא הייתה חייבת למחר, חצי מהארון של הילדים היה על הרצפה (בכל זאת פסח), אבל רפרשתי קצת בטוויטר ובעמודי החדשות, והרגשתי דחף עז לצאת לרחובות. קצת כדי להפגין, כמובן, אבל –
חלק ממה שהניע אותי לצאת היה סוג של פומו. פיר אוף מיניסג אאוט (חרדת החמצה, בעברית), החשש שמא יעבור פה אירוע בסדר גודל היסטורי ואני אהיה עסוק במיון של בגדי ילדים לגילאי שנתיים ושלש, או בבדיקת תאריכים על קופסאות תרופות. התחברו לזה כמובן חששות נוספים, אידיאולוגיים ורגשיים ברובם, אבל באותו רגע, תשע בערב של יום ראשון, הרגשתי כמו שהרגשתי אי אז בכיתה י' – בתחושה שאני צריך לצאת, להיות איפה שכולם נמצאים, כי אחרת ההיסטוריה תפסח מעלי.
לא יצאתי בסוף. זרקתי לפח מוקסיפן מ-2018 או משהו.
יש לי וויש ליסט בנטפליקס, רשימה ארוכה של סדרות שאני צריך לראות כי כולם מדברים עליהם כרגע. את רובן לא ראיתי וכנראה שלא אראה. היא מקבילה לאותה רשימת ספרים ש'צריך לקרוא' כי יש עליהם דיבור. לצורך הזה שתהיה לך דעה על 'האחרונים שבינינו' או על 'גוף שלישי' (התחלתי, אחלה סדרה), למשחק האחרון של מסי בגמר המונדיאל (לא ראיתי, הייתי אצל הרופא, לדעתי מסי לא הרגיש בחסרוני אבל מי יודע), וכמובן לכל מה שקורה בכל רגע נתון במדינה, ומהדהד את עצמו דרך אתרי החדשות. היתכן שימות מישהו בלי שאהיה חלק מהסיפור? שמישהו ישוחרר מהכלא בלי שתהיה לי דעה על חפותו?
אבל זה לא רק זה, כמובן. כלומר באמת יש כאן חשש מלפספס, מעין שאלת 'מה תענה לילדים שלך'. כלומר זה לא רק הרצון לקחת חלק בשיחה, להיות חלק מקבוצה גדולה ממנו, להיסחף בהמון או שכולם יכירו משהו ואתה לא – זה גם החשש שמשהו יחלוף על פניך, ובניגוד ל'גוף שלישי' – אותו אי אפשר יהיה להשלים. גם הזמן יחלוף, גם השינויים יקרו, דברים שקרו כבר לא יהיו נתונים לשינוי. חרדת ההחמצה היא לא רק חברתית, מול אנשים אחרים, היא גם אישית, כלפי הזהות והחיים שלי.
אני לא יודע כמה ילדים שאלו את ההורים שלהם את השאלה 'אבא, איפה היית במלחמת לבנון' או 'אבא, איפה היית בהתנתקות', אבל ברור לי שההפך, ההפך התקיים. הורים שאלו את עצמם מה הם יגידו לילדים שלהם. ולא רק בפלישה לנורמנדי אלא בכלל, בכל אירוע גדול. זו המחשבה על העתיד שגורמת לנו לצאת מהבית (לא משנה לאיזה כיוון כרגע), להילחם או להשתתף, לצפות או לקחת חלק. אנחנו לוקחים חלק בדברים האלה כדי שבעתיד נוכל להגיד לעצמנו שלא עמדנו בשקט במקום שהיינו צריכים לדבר.
הנה, ישבתי וסיפרתי לאחי הקטן איפה הייתי באירוע שהתקיים לפני שהוא נולד, בחבל ארץ שהוא לא היה בו מעולם. והוא אפילו לא שאל. זה לא היה בשבילו, הסיפור הזה, הוא היה בשבילי.
