בדבריה היפים בשבוע שעבר הציגה תמר איש שלום את ברית הגורל וברית הייעוד של החברה הישראלית בימים סוערים אלה. הדרך בה תיארה בריתות אלו עוררה בי כמה מחשבות על מהותן של בריתות הגורל והייעוד, וכיצד בעיניי הן פוגשות את המרחבים השונים בציבור הישראלי באופן שונה במקצת.
האמנם האדם הדתי (או, אם יורשה לי: המסורתי-שמרן) מחובר יותר לברית הגורל מאשר לייעוד, כפי שטוענת איש שלום? אינני חושב כך. השלמתם של מגורשי גוש קטיף עם עקירתם מבתיהם ומאדמתם לא נבעה מקילוף שכבת הייעוד והיאחזות בברית הגורל. היא נבעה דווקא מלב הייעוד: המבט אל הנצח וההבנה שגם אם מהמורה כזו או אחרת, קשה ככל שתהא, עומדת בדרכם – הרי שחזונם עוד יוגשם. "תפיסת הגאולה המשיחית", כפי שקרא לה בן גוריון, מפעפעת בליבותיהם של היהודים כולם, בדרכים השונות בהן הם תופסים את אותה גאולה.
אך המסורתי-שמרן בהחלט מודע לכך שמתחת למדרגת הייעוד הנשגבת ישנה מדרגה חיונית של ברית גורל. ייתכן והביקורת מימין לשמאל בהקשר זה אכן נוגעת בליבתה בברית הגורל: הלקח ההיסטורי שנושא עמו היהודי המסורתי הוא כי ברית זו איננה מושא לבחירה, ובהכרח גם בלתי ניתנת לפרימה או להתכחשות. ולא זו בלבד, אלא שברית הגורל גם איננה סבילה. היא דורשת ממי שמכיר בה את ההפנמה העמוקה שהוא חלק מהסיפור היהודי – בטוב וברע. היא תובעת ממנו גם בשבר הגדול ביותר לבחור בהישארות ובשייכות, ומהן למצוא נחמה – פשוט כי הוא יודע שאין מנוס. היהדות לימדה אותנו שזהו איננו גורל טרגי אלא המהות של "אתה בחרתנו" – מחויבות נצחית ובלתי ניתנת לפרימה לתיקון העולם. רק הכרת השייכות העמוקה הזו היא השורש המנביט את הייעוד, ואשר בלעדיה עלול להתגלות אותו ייעוד כלא עמיד ברוח מצויה.
כפי שכתבה איש שלום, בתקופה האחרונה לעיתים נדמה כי היהודי הליברלי בישראל מכחיש את ברית הגורל ומדמה בנפשו כי יוכל, לעת משבר, "להימלט בית המלך מכל היהודים" בעודו שומר את גרעין ערכיו, הייעוד. זוהי טעות קשה. בן-ציון נתניהו טען, באופן מרחיק לכת עוד יותר, כי המשוגה לפיה ברית הגורל ניתנת לפרימה בידי כמה היא תשתית האסון ההיסטורי של היהודים כולם – ועל כך הביקורת הנוקבת שלנו, מימין.
ולבסוף, הייעוד הליברלי המוצע של "יהודית ודמוקרטית" מקובל על רוב חלקי החברה הישראלית. מהי מדינה דמוקרטית עבור הציבור הליברלי – זאת אנו יודעים היטב, בוודאי לאחר תקופה זו בה שיח על עקרונות חוקתיים הפך לשיחת החולין ברכבת. אך אני חושב שהציבור המסורתי-שמרני תוהה דווקא לגבי המרכיב השני: מהי הזהות היהודית של המדינה בעיניכם? האם אכן יהודית ודמוקרטית "בדיבור אחד", וכיצד? מהו המאמץ שנעשה ליצירת זהות יהודית (חילונית!) רלוונטית ועמוקה? ואולי גם – מהו אותו גבול מדומיין בו תושבת המדינה כי זהותה היהודית עומדת למבחן קצה, כפי שחווינו בהשבתה בשבוע האחרון?
מתוך הכרה בגורל המשותף ובתפילה למחשבה עמוקה ומעוררת השראה על הייעוד – הדמוקרטי והיהודי – אצטרף לתפילה כי לברית נביט ובה נדבק, ואל נפן ליצר.
