השנה: 1865, צפון אמריקה.
ארבע שנים של מלחמת אזרחים קשה בין ארצות הברית של אמריקה בצפון לבין קונפדרציית המדינות של אמריקה בדרום. הנשיא המיתולוגי אברהם לינקולן נחוש לסיים את המלחמה, אך רק במחיר של חקיקת סוף לעבדות. בשביל כך דרוש תיקון חוקתי היסטורי ולא יהיה קל להשיג את הרוב הנדרש. לא יהיה קל לרתום את המחוקקים המתנגדים בצפון, או להכפיף את המורדים בדרום להסדרי המשטר החדשים. לינקולן לא יצא עם כל תאוותו בידו, ואת הסוף הטראגי לסיפור האישי שלו כולנו מכירים. אך הוא לא היה מוכן, בשום צורה, לסיים משבר חמור ללא השגת התיקונים הנדרשים לארצם של החופשיים וביתם של האמיצים.
השנה: 2023, מדינת ישראל.
בדקה ה-91 נמנע כאן אסון בין אחים, אך שלושת החודשים האחרונים גבו ועוד יגבו מחירים לא פשוטים. גודל השעה מחייב אותנו להתעלות מעל לרגע, ולנצל את ההינצלות ממשבר חוקתי – לטובת פריצת דרך חוקתית; וכמו שאומרים, לא מבזבזים משבר טוב בפוליטיקה.
תומכי הרפורמה מבקשים, ובצדק, לעגן את רצון העם, דרך נבחרי הציבור. הם מבקשים למשול ולבטא את אשר הוכרע בקלפי. בית משפט העליון ומערכת המשפט צברו סמכויות לאורך השנים שהפרו את האיזון הראוי בין נבחרי ציבור לשומרי הסף, ואין מנוס אלא להחזיר את הגלגל לאחור ולעגן זאת בחוק יסוד.
מתנגדי הרפורמה מבקשים, ובצדק, לשמור על איזונים ובלמים במדינה דמוקרטית. הרפורמה שהוצעה, כשלעצמה, הולכת רחוק מדי. רוב אוטומטי לקואליציה בבחירת שופטים ופסקת התגברות חסרת בלמים לכל קואליציה של 61 – משמען תום הפרדת הרשויות, המטושטשות ממילא, במדינת ישראל.
זו ההזדמנות
הפתרון נמצא, לטעמינו, בכיוון אחר. לאחר חמש מערכות בחירות שהביאו עימן פגיעה קשה במשילות, ביציבות ובחוסן החברתי, אין מנוס מהמסקנה שטיפול השורש הנדרש חייב להיות מופנה אל השיטה האלקטורלית. אין ספק שהמערכת הפוליטית בישראל מעולם לא הצטיינה בביקורת עצמית ומעולם לא התאפיינה בשאיפה להגביל את כוחה או לבזר את סמכויותיה, והרבה יותר מפתה להפנות את הביקורת אל הרשות האחרת.
אולם, נוצר כאן רגע חוקתי שהוא בגדר הזדמנות חסרת תקדים למציאת מכנה משותף בין תומכי הרפורמה למתנגדיה, שתהווה פריצת דרך היסטורית.
התומכים מבקשים לחזק את קולו של העם בשלטון, והמתנגדים חוששים מאובדן האיזונים והבלמים. שינוי אלקטורלי יכול לממש את רצונם של שני הצדדים, וגם מאפשר את יישום הרפורמה המשפטית מבלי שתיתפס כאיום על הדמוקרטיה הישראלית.
צילום: עמוס בן־גרשום, לע"מ
הכיצד? ראש הממשלה צדק כשאמר שבארצות הברית הפוליטיקאים בוחרים את שופטי בית משפט העליון. אלא שהוא שכח להזכיר פרט מהותי: הנשיא (הרשות המבצעת) מציע מועמד, והסנאט (הרשות המחוקקת), מאשר או דוחה את המועמדות לבית משפט. במילים אחרות העם בוחר את השופטים, אך העם בוחר במקביל גם נשיא שיעמוד בראש הממשל וגם נציגים מקומיים לקונגרס, המגביל מראש את כוחו של הנשיא.
רצונו של העם מתבטא באופנים שונים ובשלוש הרשויות, אך באופן מאוזן שאינו מאפשר לרוב דחוק לשלוט על שלוש הרשויות ולהכפיף את המיעוט בקלות לרצונו.
בישראל ההפרדה בין הכנסת והממשלה מעומעמת מלכתחילה. הממשלה פועלת מתוקף האמון של הקואליציה, ששולטת במקביל גם בכנסת מתוקף הרוב המובנה שלה ומתוקף הנוהג ההכרחי בשיטה והמוכר כמשמעת קואליציונית או משמעת סיעתית. לו יצויר שגם בית המשפט יסור למרותה של אותה קואליציה שחולשת ממילא על הממשלה והכנסת, הרי שהדרך לעריצות הרוב סלולה – דבר שעלול לפגוע בכל מיעוט בארץ, החל בחרדים, ערבים ומתיישבים, וכלה באוכלוסיות מוחלשות – הכול לפי הממשלה שתקום. בג"צ אמנם התערב בעבר במספר החלטות קריטיות, אך הרפורמה המוצעת תעניק לקואליציה שליטה ללא מעצורים, ואין מתקנים עוול בעוול.
להוציא את ההצעות מהמגירה
הפרדה בין הכנסת לממשלה וחיזוק עצמאותם של חברי הכנסת ומחויבותם לבוחריהם יעניקו את האיזונים הנכונים בין הרשויות ותאפשר מעבר חלק יותר של הרפורמה.
בפועל, הצעות מעין אלה הנוגעות לאופי המשטר בישראל נמצאות על השולחן כבר זמן רב. אך עד היום הזה, התנאים טרם הובשלו לקידומן, והקשב הציבורי היה נתון לסוגיות ביטחוניות, כלכליות, פוליטיות וחברתיות חשובות אחרות. אם כך, המשבר הנוכחי שממילא עוסק בהסדרי השלטון בישראל הוא הזדמנות פז להוציא את ההצעות מהמגירה, ולשים אותן על השולחן לצד הרפורמה המשפטית.
כך למשל ב-2004, ועדה שכללה את הפרופסורים אוריאל רייכמן, אמנון רובינשטיין ויהואש צידון הציעה מסגרת חוקתית שכללה מעבר למשטר נשיאותי (הפרדה טוטאלית בין הכנסת לממשלה), ומעבר לשיטת בחירה איזורית לכנסת העצמאית.
הצעות אלו הונחו גם על השולחנות של הכנסות האחרונות על ידי חברי כנסת מכהנים. ח"כ גדעון סער הציע שמחצית מחברי הכנסת, 60 במספרם, ייבחרו בשיטה איזורית. הצעה זו תחזק את האחראיותיות(accountability) של חברי הכנסת במישרין כלפי הציבור ששולח אותם לכנסת, וממילא לא יאפשר שליטת הכנסת על ידי מוקדי כוח רוחביים. ח"כ אביגדור ליברמן הציע מעבר לשיטה נשיאותית, ובה הכנסת שומרת על עצמאותה, והממשלה שומרת על יציבותה ויכולתה למשול בביטחון ובכלכלה בלי אקדח בחירות טעון לנגד ראשו.
יש מי שיטען שניסוי דומה כבר נערך בסוף שנות ה-90 עם שיטת הבחירה הישירה. אלא שהניסוי ההוא כלל רק הפרדת פתקים קוסמטית בקלפי, ולא נגע בהפרדת רשויות מהותית.
לינקולן לא היה מוכן לצאת מהמשבר האמריקני ללא אמנציפציה לשחורים, אך למרות זאת הבין שלא ייצא עם על תאוותו בידו. רק כעבור מאה שנה, ב-1970, יזכו סוף סוף השחורים בארצות הברית לשוויון מלא ומעוגן בחוקה בכל רחבי המדינה.
ישראל היא עדיין דמוקרטיה צעירה, ופני המשטר הדמוקרטי מאותגרים בכל פעם שמתרחש משבר. איננו מעלים על דעתנו שמתווה רייכמן יאומץ במלואו עכשיו, ולא שחברי הכנסת יוותרו בקלות על שליטה בשתי הרשויות, או שהנשיא ידגול בפירוק והרכבה של בית הנשיא מיוזמתו.
אך אם כבר יושבות סיעות מימין, משמאל ומהמרכז סביב שולחן אחד להידברות בנושא חוקתי בעקבות משבר אזרחי חמור שהוביל לרגע זה – יהיה זה חסר היגיון להחמיץ את ההזדמנות ולדרוש את תחילתה של רפורמה אלקטורלית לצד הרפורמה המשפטית. משטר חוקתי עם יציבות, איזונים ובלמים, ובו העם יוכל לומר את דברו ולמשול, והמיעוטים יזכו להגנה חוקתית גם כן.
