לפני שבועיים כתב כאן פרופ' אבי עשור מאוניברסיטת בן־גוריון ש"בעיני חלק מהציבור הדתי, ההתנתקות מגוש קטיף פגעה בתוספת חשובה לבית. אבל בעיני ישראלי הדוגל בהומניזם ליברלי, ביטול עצמאות המשפט הוא החרבת יסודות הבית. מבית חופשי ומוגן הוא יהפוך לבית כלא. ועל הגנת הבית נהיה מוכנים גם להיהרג. ייהרג ובל יעבור".
אשיב לו כאן: אנא נסה להבין, בית המשפט העליון שומר ומגן על זכויות האדם החשובות לך ולחבריך. על זכויות האדם שלי ושל חבריי הוא לא הגן ולא יגן. זו לא "תוספת לבית", אלה זכויות האדם שגר בבית. בית המשפט העליון לא היה מאפשר לשום ממשלה לעקור עשרת אלפים ערבים פלסטינים מבתיהם ולהעביר אותם למקומות אחרים בארץ, אבל כל ממשלת שמאל שתחליט על החרבת יישובים יהודיים בארץ אבותינו – בית המשפט לא יעצור בעדה, אפילו אם זה לא יהיה חלק מהסכם מדיני, כי למתנחלים אין זכויות אדם בבית המשפט שלך, שהוא יסוד אמונתך הליברלית. כנראה מפני שאנחנו "משיחיים" ומסוכנים לאמונות שלכם.
בעקבות המאמר של פרופ' עשור וכל מה שקרה כאן, אני מבקש להפנות לשאר שותפיו הרבים למחאה, שבתחילת השבוע הגיעה לממדים עצומים, איגרת לאחים במאבק.
רוב שלומות לכם, אחים אהובים, ביניכם אחים לנשק במלחמות ישראל.
מן הרגע הראשון למשבר החוקתי ולמאבק, הרגשתי והבנתי את המצב התודעתי שלכם, תחת האיום ש"לוקחים לכם את המדינה" ומחוללים בה "הפיכה משטרית". מדוע הבנתי זאת? כי אני וחבריי היינו במצב דומה מאד תחת ממשלת רבין־פרס בעידן אוסלו, ופעם נוספת תחת הלם העקירה וההתנתקות.
נותרנו אז לבדנו במאבקים שלנו.
האם אתם מסוגלים, ולו בדיעבד, להבין אותנו? לצערי הרב אני מסופק מאוד. אחים יקרים, האמון שלי ושלנו בבית המשפט בתור סמכות של "עליון" דומה לאמון שלכם בממשלה הנוכחית. אני לא הצבעתי לה, אין לי בה שום נציג, ואילו בבית המשפט העליון יושבים אנשים טובים ויקרים, חלקם מוכרים לי אישית ואני מוקיר אותם. ולמרות כל זאת, האמון שלי בצדק של בג"ץ ובעליונות השקפתו הוא אפסי.
אולי תבינו קצת אם נציב לפנינו אפשרות תיאורטית, שאינה מוסרית: למען הסכם שלום בין ישראל לבין הפלסטינים, על כל יישוב יהודי שייאלץ להתפנות יפנו גם כפר פלסטיני, אחד מול אחד. כמובן, אני יודע שאין סיכוי להסכמה פלסטינית, אבל אני מדמיין את המצב הזה לרגע. בכל העתירות שיוגשו לבג"ץ, בכל הרכב שתקבע הנשיאה אסתר חיות והדומים לה, יאושר הפינוי של היהודים עם החרבת מפעלם ובתיהם, ובמקביל ייפסל לחלוטין הפינוי של כפרים פלסטיניים, אפילו אחד – ובנימוקים מוסריים, כביכול.
גם הסיבות לעיוות המוסרי הזה שקופות, והן תוצאה ברורה של "החוק הבינלאומי", שרואה במתנחלים בארץ אבותינו פושעים המסכנים את השלום. מנגד, הפלסטינים הם בני אדם בעלי זכויות מלאות בכל מקום שהם יושבים בו בארץ הזאת. אשר על כן אתם שולחים נציגים להבעיר את המאבק נגד "ממשלת המתנחלים" גם בפריז וגם בברלין, גם ברומא וגם בוושינגטון, כי קל לכם לשכנע את העולם שבג"ץ יגן על זכויות האדם של הפלסטינים, ולא יגן על זכויות האדם של המתנחלים.
לכן גם יכולה להתקיים "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", שמושיטה יד לשלום לאזרחיה ערביי ישראל – אפילו אם הם נאבקים נגדה בכל כוחותיהם – אבל מדינה פלסטינית צריכה לקום על טהרת הערביות, בלי שום יישוב יהודי. בעיניי ובעיני חבריי זהו עיוות מוסרי חמור, שיסודו בגזענות הפוכה. אין עם יכול להיחשב כובש בארץ אבותיו, במיוחד במרחבי ארץ שלא היו מעולם מדינה אחרת.
לכם, אחים שלי, יש זכויות אדם בבתים שבניתם ובמפעלי חייכם, כמו לפלסטינים המתגוררים בתוך תחומי מדינת ישראל, וכמובן גם במרחבי יהודה, שומרון, עזה וכל ארץ אבותינו. רק לי ולחבריי אין זכויות אדם בבתינו ובמפעלי חיינו, לפי השקפת עולמכם והשקפת בג"ץ (בדרך כלל), כי אנחנו "מתנחלים משיחיים", "הזויים" ו"מסוכנים". כואב לי אפילו לכתוב זאת, אבל לצערי הרב זאת האמת.
לעולם לא אשכח מתי גיליתי זאת.
הדבר התחוור לי לפני שנים בשיחה אישית שיזמתי עם אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון, כשרציתי להבין כיצד ייתכן פסק דין קעדאן בעד זכותו של אזרח ערבי־ישראלי לרכוש בית ונחלה ביישוב קהילתי יהודי שאיננו דתי, ולעומתו פסק דין אביטן שאסר על קצין משטרה יהודי לרכוש נחלה ביישוב בדואי.
תשובת ברק הייתה שהיהודים הם הרוב ובידם הכוח, ולכן "אנחנו" צריכים להגן על זכויות של מיעוטים חלשים – כלומר, על זכותם של יישובים דתיים או ערביים לשמור על אופיים המיוחד. אמרתי לו שהיהודים הם המיעוט במזרח התיכון, שנתון לאיום מתמיד מצד הטרור הערבי והאסלאמי, ושגם המיעוט היהודי זקוק להגנה. אמר לי ברק: "לשם כך הקמנו מדינה ואנו נלחמים עליה. זה התפקיד של צה"ל ומערכת הביטחון". השבתי שזה בהחלט לא מספיק לדעתי, ויצאתי משם המום. אז שמתי לב שבניין בית המשפט העליון נבנה בשיא הגובה הפיזי של בנייני המדינה, מעל לכנסת, ובוודאי לא במקרה.
האמון שלי בצדק ובשוויון של בית המשפט העליון החל להתערער עוד בימי אוסלו הקשים, ובמיוחד כשפרשה ש"ס מממשלת רבין וכל תהליך אוסלו היה תלוי בתפקידי שר וסגן שר שניתנו לפני כן בשוחד גלוי לעין השמש לגונן שגב ולאלכס גולדפרב. שום גורם משפטי לא התייצב אז למערכה נגד השוחד לחברי הכנסת שנבחרו תחת דגל צומת, ושום בג"ץ לא הגן על הצדק. תוכנית אוסלו ב', שהשאירה את המתנחלים ביש"ע במצב קשה, עברה בכנסת למרות כל המחאות וההפגנות. אנו, הציבור האמוני, נותרנו לבדנו, המומים. כאשר נופלת אות אחת מ"צדק" הוא הופך ל"צד", והוא מתייצב לצד אחד במאבק הפוליטי ובמאבק הקיומי.
אחר כך ראיתי כיצד בג"ץ מנע החרבת כמה בתים פלסטיניים שסיכנו את התנועה היהודית לגוש קטיף בציר כיסופים, ומאותם בתים נורתה האש שקטלה את אם משפחת חטואל ובנותיה הי"ד בדרך לביתם במושב קטיף. מנגד אישר בג"ץ לממשלת שרון להחריב אלפי בתים בגוש קטיף ולעקור מהם בכוח אלפי מתיישבים, בלי שום הסכם מדיני תמורת העקירה. לא שמעתי שום מילה על איזון, סבירות ומידתיות – מילים שנשמעו ברמה בפי בג"ץ, למשל, בשאלות מתווה הפקת הגז. הבנתי שלדעת שופטי בג"ץ יש הכרח לנקוט אי צדק מובהק לצד מסוים, ומטרתו היחידה להחליש את כוחו של הרוב היהודי כי הוא "הסכנה החמורה בעיניהם". עד היום אינני שומע שום ציוץ של חשבון נפש מוסרי, לא מבית המשפט "העליון", ולא מאף אחד מכם, אחים יקרים שלי.
אתם מגוננים על בג"ץ כ"שופט עליון" מוסרי וערכי בחירוף נפש, ובעיניי כמו בעיני מרבית חבריי, זהו עיוות מוסרי חמור וכואב מאוד. למאבק הזה אתם עוד מוסיפים איומי סרבנות בצה"ל, איומים כלכליים – וחמור מזה, איומים במלחמת אחים ובקריסת המדינה כולה, חס וחלילה, בלי לגלות קמצוץ של הקשבה לציבור האמוני.
אחים יקרים, עצרו רגע. אולי עוד אפשר לדבר ולשמוע איש את אחיו?
