הנחמה היחידה בסוף אחד השבועות הכאוטיים שידעה ישראל היא שהחמיצות חוצת מחנות. אף אחד לא חוגג, לפחות בינתיים. אין שמחה לאיד באוויר. הדכדוך אינו סימטרי כמובן, והמכה שהימין ספג חזקה ומבישה יותר, אבל גם המחאה, שרשמה הישג בלתי נתפס, לא מתענגת עליו. אנשיה חשדנים, מסרבים לקפל את הדגלים, משוכנעים שנפלו קורבן לעוד תרגיל, ובעיקר נקרעים בשאלה אם ההפגנות יימשכו.
אפשר להעריך שהתשובה היא כן. גם אם מחנה מתנגדי הרפורמה יצא להפוגה קלה, השהיית החקיקה העירה את הצד השני. הפגנת הבזק של רבבות מפגיני ימין תומכי הרפורמה היא מפגן ההתגייסות הימני הגדול ביותר זה שנים, אולי אפילו מאז קיץ 2005. היא התארגנה במהירות, אחרי שנודע שנתניהו מתכוון לבלום את הליך החקיקה ובטרם הספיק להודיע על כך רשמית לציבור, ובכל זאת סחפה מסה של מפגינים, גדולה מכל ההפגנות בימי האופוזיציה לממשלת בנט ולפיד. הפעם הקודמת שהימין הפגיש אלפי מפגינים בכיכר הייתה ערב הבחירות ב־2015, עם נתניהו, בנט והגיטרה. גם שם החרדה הייתה מאובדן שלטון, תחת קמפיין תקשורתי מסיבי של אליטות מגויסות.
החרדה שהורגשה השבוע בקהל שהתכנס סמוך לבית המשפט היא מפני תרחיש חמור יותר: של אובדן שלטון בשלטון. של ממשלה בלי משילות. לא מינוי שני שופטים שמרנים הוציא עשרות אלפים, אלא החרדה מכך שאין משמעות לניצחון בקלפי. נכון, הייתה כאן מעורבות מכרעת של אליטה המחזיקה במוקדי כוח בצבא, באקדמיה, בכלכלה ובתקשורת. שיח הסרבנות חסר האחריות ונבואות הזעם הכלכליות עשו את שלהם, אבל הסיפור מורכב יותר. המאבק לא היה מצליח אלמלא תמיכה ציבורית לא מבוטלת ונכונות של עשרות אלפי אזרחים לשלם מחיר במאבק ממושך ברחובות.
המפגש בין המחנות היה רגע מבחן נפיץ, וגם אותו צלחנו. זה לא תמיד היה נעים ומנומס, והיו גם התפרעויות של נוער בשוליים, אבל התחזיות על קטטה המונית או אפילו דם שיישפך חלילה התבדו. אורח מבחוץ היה מתקשה להבחין מי הוא מי – כי כולם אוחזים חזק באותו הדגל, וזועקים את אותה המילה: דמוקרטיה. הקריאה לצעדת המשך של הימין אמש בתל־אביב מלמדת שאחרי חורף של מחאה עיקשת נגד הרפורמה, גם השהיית החקיקה לא מבטיחה אביב שקט ברחובות. המחאה חיה ובועטת, אבל פשוט עוברת צד.
השיחות שנפתחו השבוע בבית הנשיא הניבו בינתיים תמונת של צוותי הקואליציה והאופוזיציה בשני צידי השולחן שהנשיא בראשו. מתסכל לחשוב על המחיר ששילמה ישראל כדי להגיע למפגש השקט הזה. ייתכן שהתמונה תהיה גם התוצר היחיד של השיחות. לתמונה משודרגת, של נתניהו, לפיד וגנץ תחת כנפי הנשיא, הצדדים סירבו. שיחות שביתת האש מתנהלות בינתיים בדרגים הנמוכים. כל הנוכחים בחדר, מלבד אולי הנשיא עצמו, ספקניים מאוד בנוגע לסיכויי ההצלחה, אבל איש אינו מעוניין להיות האשם בכישלון השיחות. רק מלחמה אם תבוא, חלילה, תחזיר אותם הביתה.
שעתיים אחרי שהצדדים התכנסו לדון במתווה הנשיא, גם נשיא ארה"ב הציג מתווה משלו בהתבטאות חסרת תקדים נגד ראש ממשלת ישראל. מעבר להתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של ישראל, בירושלים הופתעו מהעיתוי. אחרי שהודיע על השהיה חיכה נתניהו לשיחת טלפון ולהזמנה, לא לסטירת לחי פומבית. ואולי זה מה שעמד לו לרועץ: העקיצה החדה של ביידן לא הייתה מגיעה כנראה בלי ההדלפה הנמהרת והשגויה על כך שיש הזמנה בדרך. גם הודעת הריכוך שיצאה בכתב והתדרוך של דובר המועצה לביטחון לאומי לא תיקנו את הרושם של דברי ביידן, בקולו, מול המצלמות.
ביקור בוושינגטון לא יהיה בקרוב, אבל אם לא מערבה, נתניהו היה שמח לערוך גיחה קצרה אל המזרח הקרוב, לחגוג באיחור את הסכמי אברהם באבו־דאבי ובדובאי. אלא שמאז בוטל ביקורו שם, ידידינו החדשים במפרץ לא מצאו זמן לקבוע מועד חדש. דווקא את ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט אירח השבוע נשיא האמירויות מוחמד בן־זייד. אי אפשר להתייחס לזה כאל עוד מפגש של מנהיג מדינה עם אזרח פרטי, בטח אחרי שיצאה ממנו גם תמונה פומבית שמעבירה מסר ברור. באמירויות לפחות לא מנסים לטעון שהדמוקרטיה הישראלית היא שמדאיגה אותם; מדאיגה אותם ישראל שנעשית אטרקטיבית פחות להשקעות ומקובלת פחות מבחינה מדינית. איפה ימי טראמפ וקושנר העליזים, שהפכו את ישראל לפותחת דלתות מקצועית בוושינגטון, ואיפה אי ההזמנה המופגנת היום?
ספק אם זו הייתה אמירה מחושבת של ביידן, מבחינת התוכן והנימה, או פליטת פה שמשקפת את קוצר הרוח האמריקני כלפי הממשלה החדשה בישראל. אך יועצי הנשיא היו צריכים להבין שאם הוא רוצה לסייע בגיבוש קונצנזוס ישראלי, התוצאה שהושגה הפוכה: לו היה ביידן מדבר בטרם בלימת החקיקה, אולי היה מזרז את נתניהו לקבל מוקדם יותר את ההחלטה שקיבל ברגע האחרון; אבל נזיפה כזאת אחרי שהשיחות החלו רק מקשיחה את עמדת האופוזיציה. שגרירנו בוושינגטון מייק הרצוג ודאי ידע להסביר קצת יותר את הנזק שגרמה ההתבטאות הזו לסיכויי השיחות הנמוכים ממילא במעונו של אחיו בירושלים.
את הכנס הראשון בקדנציה הקואליציה מסיימת בקריסה מושלמת. לא רק רפורמת הדגל נבלמה. גם חוק דרעי השני הוסר מסדר היום, ואפילו חוק התרומות, שהיה חשוב במיוחד לנתניהו. רק חוק החמץ אושר סופית בטרם פגרת הפסח. המפלה אינה רק פרלמנטרית, אלא גם בדעת הקהל: בכל סקר השבוע איבדה הממשלה את הרוב שלה בכנסת. גם כשבל"ד ומפלגת העבודה מתרסקות מתחת לאחוז החסימה, למפלגות החברות בקואליציה כבר אין 61. חשבון הנפש הקואליציוני נע כעת סביב השאלה: האם הקריסה היא מפני שהלכו חזק מדי, או לא חזק מספיק.
עמדתו של איתמר בן־גביר ידועה. הוא איים להתפטר מהממשלה, גם אם לא להפיל אותה, בשל עצירת החקיקה. אבל הבטחת המשמר הלאומי השאירה אותו בינתיים במשרדו. בצלאל סמוטריץ' בוטה פחות ממנו, אבל מסקנתו המבצעית הייתה דומה: חייבים לחוקק עוד במושב החורף. בקצה השני ניצב, צועק בחדרים אבל בחוץ שתיקה, אריה דרעי. הוא הגורם הזהיר ביותר בקואליציה אחוזת התזזית. כבר שבועיים יו"ר ש"ס מנסה ללחוץ בכל כוחו על בלם החירום. הוא לא מסתייג מתוכן הרפורמה אלא מההתנהלות. ויש גם שיקולי ביטחון ברקע: את האזהרות שהשמיע גלנט בפומבי במוצאי שבת דרעי מכיר באופן אישי כבר כמעט חודש. רשמית אינו חבר בקבינט, אבל הרמטכ"ל ושר הביטחון טורחים לעדכן אותו באופן שוטף בתמונת האיומים. זה לא רק החשש מסרבנות, אלא הערכות מודיעין מבהילות על תפיסת המצב בעיני אויבינו, ועל כוונתם לנצל אותו.
גם אחרי נאום גלנט קיבל דרעי את הרושם שנתניהו יכיל את האירוע. המרד גודר, וההערכה הייתה שמלבד אדלשטיין וגלנט, כל השאר יצביעו בעד אם הרפורמה תובא להצבעה. קשה לדעת אם עצם ההגעה לקריאה שנייה ושלישית הייתה מבעירה את הרחובות באופן דומה למה שהתרחש בליל ההדחה, אבל ברור שפיטורי שר הביטחון הרחיבו את מעגלי המחאה. גם קפיצתו המוגשמת של יו"ר ההסתדרות על עגלת המחאה – לשביתה כללית שהייתה אמורה להימשך לפי תוכניתו שעה וחצי, אבל בשל העיכוב בהצהרת נתניהו נמשכה עד לתום יום העבודה – לא הייתה מתרחשת.
כשדרעי שמע מהתקשורת על הפיטורין הוא רתח. יו"ר ש"ס הבין שהוא עצמו לא יחזור בקרוב לשולחן הממשלה, אבל החליט לעשות מה שאפשר כדי שגלנט לא יורחק ממנו. מכתב הפיטורין עצמו לא הגיע עד אתמול ללשכת שר הביטחון, בין השאר בגלל הלחץ שהפעיל על ראש הממשלה, במשקל נגד לדרישות של בן־גביר ולוין וגם מתוך ביתו של נתניהו. גם ביהדות התורה התנדבו למשימת התיווך שתשאיר את גלנט בקואליציה תוך שמירה על כבודו של נתניהו. התיווך נעשה בחשאי, בשל הרגישות של החרדים מול אנשי הביטחון ובשל ההחלטה העקרונית שלהם להוריד פרופיל בכל מחיר. דרעי ויתר על החוק שלו, וגם גפני כבר לא מאיים במשבר על רקע אי פתרון לחוק הגיוס. שתי המפלגות הודיעו בזמן אמת שיגבו כל החלטה של נתניהו, אבל כיוונו בעיקר לגבות החלטה להרגיע. בחשבון הנפש שערכו המפלגות החרדיות, אחרי משא ומתן קואליציוני אחוז בולמוס, הוכרז השבוע צום. או לפחות תענית דיבור.
