גם אם תיק זדורוב לא היה נצרב בתודעה כמעין כתב אישום נגד הפרקליטות, הכרעת הדין שניתנה אתמול היא דרמה גדולה. שופטי ההרכב נחלקו בסוגיה מהותית מאין כמוה במשפט הפלילי: מה קורה כשהראיות מתנגשות בהודאה.
במשפט הפלילי הישראלי ההודאה נחשבת, כידוע, ל"מלכת הראיות". בניגוד למשפט העברי, שבו ההלכה קובעת כי "אין אדם משים עצמו רשע", במשפט הישראלי די בהודאה כדי לשלוח אדם לשנים ארוכות מאחורי סורג ובריח. מכיוון שכך, רשויות החקירה משקיעות משאבים עצומים בחילוץ הודאה מחשודים. למרבה הצער, לא פעם המאמצים הללו כרוכים בהפעלת אמצעים פסולים. לדעת שופטי הרוב בהרכב, זה מה שקרה במשפט זדורוב.
בהקראת הכרעת הדין העיר השופט צרפתי שבתחילה הוא היה משוכנע שהודאתו של זדורוב היא אותנטית, ולפניו עומד רוצח אכזר וחסר לב. אבל עם הזמן, כשנחשף לסרטוני הקלטה קודמים מחדר המעצר, הוא גילה שהמדובב "ארתור", בלהיטותו להביא תוצאות בכל מחיר, איים על זדורוב והפעיל עליו לחצים פסיכולוגיים ונפשיים כבדים. לבסוף שכנע אותו שאם לא יודה, רע ומר יהיה גורלו. הוא הוליך שולל את זדורוב, אזרח אוקראינה, כשטען באוזניו שבישראל, כמו במשפט האוקראיני, ההודאה עשויה להפחית מאוד בעונשו.
בעולם מושלם הפרקליטות לא אמורה לתפוס צד בהליך הפלילי. היא אומנם אמונה על בחינת חומר הראיות והגשת כתב האישום, אולם אסור לה להפוך בעיני עצמה לקבלנית הרשעות
הקונפליקט בין ההודאה לראיות הוא רב־משמעות. מדברי השופטים עולה שמבחינת הפרקליטות ההודאה היא הכול או כמעט הכול, ולכן התביעה הקלה ראש כאשר עלו סתירות במארג הראיות הפורנזיות מהזירה. אלא שלדברי השופט צרפתי, כאשר מניחים בצד את סוגיית ההודאה ובוחנים אך ורק את הראיות הפורנזיות, מתברר שהסתירות הללו מעלות הרבה יותר מספק סביר בהרשעה של זדורוב. קשה לנו לשאת את התחושה שהרוצח של תאיר ראדה ז"ל מסתובב חופשי. הנטייה שלנו היא למצוא אשם בכל מחיר, כי אנחנו רוצים להרגיש שעשינו הכול כדי להגן על הילדים שלנו. דווקא משום שזו התחושה האינטואיטיבית של כולנו, חשוב להיזכר בדברי הרמב"ם: "יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" (ספר המצוות, מצוות לא תעשה, המצווה המשלימה ר"צ).
אבל זיכוי זדורוב במשפט החוזר הוא הרבה מעבר לשאלת היחס שבין ההודאה לראיות: המשפט הזה זכה במשך השנים להתעניינות חסרת תקדים בתקשורת הישראלית, משנית רק אולי למשפט נתניהו. אינספור כתבות תחקיר וסרטי דוקו פורסמו עליו, והוא הפך בעיני חלקים גדולים בציבור לכתב אישום נגד הפרקליטות.
בעולם מושלם הפרקליטות לא אמורה לתפוס צד בהליך הפלילי. היא אומנם אמונה על בחינת חומר הראיות והגשת כתב האישום, אולם אסור לה להפוך בעיני עצמה לקבלנית הרשעות. בתור גוף המחזיק בכוח עצום נגד האזרחים, הציבור מצפה ממנה לדבוק באמת, להטיל ספק, לשאול את עצמה שאלות, להציע איפכא מסתברא, ולגלות גמישות כשמתגלות סתירות. הבעיה היא שביותר מדי מקרים הפרקליטות מתנהלת כמו צד בסכסוך אזרחי, והיא נחושה לנצח בכל מחיר.
על זה צריך להוסיף את ההתנגדות העיקשת של הפרקליטים להקמתה של נציבות הביקורת על הפרקליטות ולניסיונות לאחר מכן, כשהנציבות כבר קמה, לקצץ בכנפיה ולצמצמם את סמכויותיה. התוצאה היא שבעיני חלק ניכר מהציבור, מערכת התביעה אינה נתפסת עוד כגורם אובייקטיבי, הפועל משיקולים מקצועיים וענייניים בלבד, שבראשם חקר האמת.
נכון, על הזיכוי הזה יעלו הרבה טרמפיסטים, כל מי שעניינם להתנגח במערכות האכיפה ולהחליש אותן. אולם העובדה שיש טרמפיסטים אינה אומרת שהביקורת אינה נכונה. הלקח לפרקליטות צריך להיות פשוט: ככל שתסכים להתנהלות שקופה יותר ולביקורת אמיתית על פעילותה, וככל שתסכים להודות בטעויות, כך יגדל אמון הציבור בה – אמון החיוני מאין כמותו לשמירה על שלטון החוק.
