ברגע מדהים ששודר השבוע בטלוויזיה שוחח יושב ראש ועד עובדי רשות שדות התעופה, פנחס עידן, בטלפון, והודיע למי שעמד בעבר השני: "תעצרו את ההמראות". באותו הרגע ממש דממו שמי הארץ, ושער הכניסה והיציאה אליה פשוט נעצר. רק לחשוב דרך כמה חישוקים נדרשה ממשלת ישראל לקפוץ כדי לאפשר סגירה חלקית של נמל התעופה בן־גוריון בתקופה של מגפה עולמית ומשבר כלכלי – אבל גוף שלא נבחר על ידי אזרחי ישראל, ולא נושא באחריות כלפי הציבור הישראלי, יכול להחליט על דעת עצמו, בלי התראה או השלכות נראות לעין, להשבית את שער הכניסה והיציאה מישראל.
השביתה שההסתדרות הכריזה עליה השבוע הייתה אירוע אשר לו פיללו אנשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית כבר מראשיתה. המחאה התהדרה בשליטה במוקדי כוח לא מבוטלים – הצבא, התקשורת, האקדמיה והכלכלה – אבל הניסיונות שלה ל"יום שביתה" נחלו כישלון מכיוון שההמונים לא שיתפו פעולה עם מהלך כזה. יש רק גוף אחד שיכול להשבית את מדינת ישראל באופן שישבש באמת, באופן מיידי וכואב, את חייהם של מיליוני ישראלים: ההסתדרות.
יושב ראש ההסתדרות, ארנון בר־דוד, ישב על הגדר במשך שלושה חודשים כמעט, סירב לתפוס צד בסוגיה. בר־דוד לא רצה להתערב בסוגיה פוליטית שתפנה נגדו את מחצית העובדים שהוא מייצג, אם לא את רובם, ובמיוחד שהיא אינה בתחום סמכותו. "מבחינתי, יש לי הקווים האדומים שלי", אמר בריאיון לרדיו 103 כשנשאל מדוע אינו מתערב במחאה, "כולם יודעים אותם – פגיעה בעבודה המאורגנת, פגיעה בעובדים, רדיפה אחרי עובדים". על כן לא התכוון בן־דוד להצטרף למחאה, למרות חיזורי האופוזיציה.
ובכל זאת, השבוע הכריז על שביתה כללית במשק, בלי אפילו יומרה לטעון משהו הקשור לזכויות עובדים. בר־דוד רק מלמל על השסע והקיטוב בעם ישראל, כשברקע הקהל צועק "דמוקרטיה". מטרות השביתה, לפי בר־דוד עצמו, היו "לעצור את גל החקיקה" ו"להחזיר את מדינת ישראל לשפיות". הדבר הכי קרוב לטיעון בדבר זכויות עובדים היה טענתו נגד פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט.
אלא שבמדינת ישראל, שביתת עובדים מסיבות פוליטיות היא אסורה. לארגוני עובדים ניתנו סמכויות רחבות למשא ומתן קיבוצי, לצעדים ארגוניים שונים, לייצוג בכפייה של עובדים, ואפילו להשבתה של חלקים גדולים מהמשק – אבל רק לצורך הגנה על זכויות עובדים, לא כדי לקדם אג'נדה פוליטית. בישראל מצב זה מעוגן גם בפסק דין של בית המשפט העליון, שקבע כי "שביתה פוליטית" – כלומר, שביתה שמטרתה לכפות על רשויות השלטון שינוי מדיניות – אסורה. אין עוררין שזו הייתה מטרתה המוצהרת של השביתה שערכה השבוע ההסתדרות, ומעבר לבעיות המוסריות של כפיית סדר יום פוליטי על עובדים מאוגדים יש כאן גם עברה על החוק.
בנוסף, חוקי העבודה בישראל מגדירים הליך המאפשר שביתה: ארגון העובדים צריך להכריז על סכסוך עבודה, ורק לאחר 15 ימים באפשרותו לנקוט צעדים ארגוניים. כאן לא הייתה שום הכרזה מסודרת, כפי שאמר בר־דוד: "ברגע שאנחנו מסיימים את האירוע הזה, מדינת ישראל נעצרת". אחרי שהשביתה הסתיימה, ובעקבות הביקורת מהליכוד, הודה בגלוי פנחס עידן שמדובר היה בשביתה לא חוקית – בלי חשש, ולו הקל ביותר, שבעקבות הודאתו מישהו ינקוט נגדו צעדים כלשהם.
דווקא ממחאה שמתיימרת לצאת להגנה על שלטון החוק, היינו מצפים לדקדק קצת יותר בשמירה עליו. התברר בדיעבד ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' רצה להוציא צווי מניעה לשביתה, אבל הדבר נמנע ממנו כי הפרקליטות שבתה ולא היה מי שיגיש את צווי המניעה. בינתיים ההסתדרות גרמה נזק אדיר למיליוני אזרחים, השתמשה מסיבות פוליטיות בכוח אדיר שניתן לה לטובת עובדים, עשתה הכול בניגוד לחוק – אבל מערכת אכיפת החוק שותקת. ספרו לי עוד על שלטון החוק.
מישהו צריך לספר לאלו שעמדו בקהל וצעקו "ד־מו־קר־טיה" בתגובה לדבריו של בר־דוד מה ההסתדרות יודעת על דמוקרטיה. במקומות העבודה המאוגדים על ידי ההסתדרות, די בכך שרק שליש מהעובדים יבקשו להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות כדי להפוך את כל העובדים לנתונים לייצוגה הבלעדי. הייצוג הזה כופה יחסי עבודה קיבוציים על כל העובדים, גם על שני השלישים שלא היו מעוניינים להיות חברים בהסתדרות, ואולי אפילו התנגדו לכך. מדובר בהסכם קיבוצי שמחליף את החוזים האישיים של כל עובד, וגם ועד עובדים שמקבל החלטות בשם כל העובדים. בחלק מהמקומות הוועד משתתף בהחלטות הנוגעות לפיטורים וקידומים של עובדים.
בנוסף, הייצוג של ההסתדרות לא ניתן בחינם. מי שמיוצג על ידה, גם אם לא רצה בכך, חייב לשלם לה דמי טיפול ארגוני־מקצועי בגובה של 0.75 אחוז משכרו, ולרוב תוספת של כחצי אחוז משכרם גם לוועד המקומי.
ההסתדרות יכולה לכפות על מאות אלפי עובדים את הייצוג שלה בלי אפשרות יציאה, לדרוש מהם לשלם לה אחוז משכרם מדי חודש, והשבוע החליטה שמאות אלפי עובדים יצאו לשביתה נגד הרפורמה – אף שחלקם לפחות ודאי תומכים בה. לזה הם קוראים דמוקרטיה.
סביר להניח שהרקע למסיבת העיתונאים וההודעה הנמהרת על שביתה לא חוקית היה ציני הרבה יותר מטיעונים בדבר דמוקרטיה או דאגה לשסע בעם. עד לפני חתימתו של הסכם מסגרת עם ההסתדרות, היה לבר־דוד אינטרס לשמור על יחסים טובים עם שר האוצר. אבל משזה כבר הגיע להסכמות, בר־דוד חשש פחות לאתגר את הממשלה ולצאת בהצהרות נגד הרפורמה. הביקורת נגד הממשלה הגיעה לשיא השבוע, גם מימין וגם מקרב הליכוד, כך שבהסתדרות חשבו כנראה שלא יגרמו נזק גדול מדי לתומכיהם במפלגת הליכוד.
גם התזמון של הודעתו של בר־דוד, שעה בדיוק לפני מסיבת העיתונאים של נתניהו, לא היה מקרי. בר־דוד תכנן, כך לפי הודאתו של פנחס עידן, שביתה בת שעה שלא תגרום יותר מדי נזק, ואחריה יוכל להגיד שבזכותו נעצרה החקיקה. ההסתדרות ניסתה לרכוב על גל המחאה, ולהשיג עוד קצת קרדיט ציבורי בשמאל. לא דמוקרטיה, לא שלטון חוק, ולא זכויות עובדים. סתם עוד קצת פוליטיקה ארגונית.
