שלוש פעמים מוזכרת ירושלים בהגדה. הפעם המפורסמת והשלישית היא "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", הנאמרת בסיום הערב. כמו בסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים, גם בסיום ליל הסדר פורצת שירת "לשנה הבאה" כשבועת הנצח של עם שמבטיח לזכור את אהובתו.
"בְּיָד חֲזָקָה" – זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד".
"וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" – זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם".
את הביטוי "יד חזקה" קושר הדרשן למכת הדבר, החמישית שבעשרת המכות. הנימוק הדרשני לכך פשוט: מכל המכות, היא היחידה שעליה נאמר "הִנֵּה יַד ה'". אבל אז הוא עובר לפירוש המונח "זרוע נטויה", ומרחיק נדוד מעבר לסיפור מכות מצרים. עינו לוכדת את המילה "נטויה", ומחברת אליה את החרב הנטויה המופיעה בספר דברי הימים, בסיפור המפקד שערך דוד כאשר סיים לבנות את ירושלים. בספר שמואל־ב (כד) מוצג הסיפור בסופם של ימי דוד, אך ראיות רבות מכריעות שהמעשה הזה התרחש בראשית ימיה של ירושלים, ובתחילת ימי מלכות דוד על כל שבטי ישראל.
המפקד שערך יואב בפקודת דוד היה "רע בעיני ה'", וגד החוזה פורס בפני דוד שלוש אפשרויות של ענישה: שבע שנות רעב, שלושה חודשי מנוסה מאויביו, או שלושה ימי דבר. דוד משיב כי הוא מעדיף ליפול ביד ה' ולא ביד אדם, וכך, במשך שלושה ימים משתוללת מגפה ברחבי הארץ וקוטלת 70 אלף איש. בשלב הבא, המלאך המשחית מתקרב לירושלים ומניף עליה את חרבו:
וַיִּשְׁלַח הָאֱ־לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ… וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם (דברי הימים א כא, טז).
זהו הרגע שלכד הדרשן של ההגדה: ירושלים עומדת בסכנת הכחדה, ודוד מבין את תמרור האזהרה. בהנחיית גד החוזה הוא רוכש את גורן ארוונה היבוסי, ומקים מזבח שלימים יהיה מקום המקדש.
מה היה שם? מדוע מלאך ה' מאיים בחרב שלופה על עיר הבירה?
לא ניתן לספירה
ברור לכול שחטאו של דוד הוא המפקד שערך. עוד לפני הקמת המשכן מצווה התורה על הזהירות הנדרשת בזמן ספירת האנשים, "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב). התנגדות זו נובעת מיחסה של התורה לאדם כמי שנברא בצלם א־לוהים. אי אפשר לספור אדם, הוא לא ניתן למניין. כל אדם נברא יחידי, ואין דומה לו בבריאה כולה. הגדרה זו קובעת גם את מעמדו הרחק מעבר ליכולת הקניין, שנמדד בסכום מוגבל. ערכו של האדם לא ניתן למדידה, וכל ניסיון לכמת אותו הוא סוג של החפצה ושעבוד.
בנקודה זו באה לידי ביטוי המרידה הגדולה של תורת משה בתרבות העולם הקדום, אותה מרידה ב"בית עבדים" של מצרים וחתירה לחיי חירות. זוהי הכותרת הראשית של עשרת הדיברות: "אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". התורה הכירה את מוסד העבדות ואת טבעם של שליטים שמנסים להיות אדוני הארץ, וביקשה לרסן את תאוות הכוח ויצר השלטון. המלך כפוף לתורה, והיא תזכיר לו שכוחו מוגבל ודמו אינו סמוק יותר מדמו של אחרון האזרחים.
בנקודה זו כשל דוד בראשית מלכותו. מנהיג שמתחיל לספור אנשים כאילו היו כלי משחק, שכח את ייעודו. הוא הופך ממשרת ציבור לקיסר או אלוה. הוא מתבלבל בין תודעת השליחות לחוויית השררה, הכוח והעוצמה. זה היה החטא הגדול של הפרעונים, שהפכו את עצמם לאלוהים ואת מצרים לבית עבדים. זהו המקום שבו ה' נכנס לתמונה ומכה אותם ואת מלכם.
התמונה שמעניק לנו ספר דברי הימים באה לומר שיד ה' הפועלת במציאות הפוליטית אינה מכוונת רק למצרים או לאשור. היא פועלת בכל מקום שבו מנהיגות שוכחת את עצמה ומתחילה להשתרר ולהשתלט על אזרחיה. זו מלחמתה של התורה בכל סוגי בתי העבדים, הישנים והחדשים. בעולמה של תורה אין מקום למלך שהוא אלוה מכל סוג.
במסורת הפרשנית רגילים לסמן את שלמה, שלאחר ארבע שנות מלכות ענוותניות הפך את המלכות לכוח עריץ ומשעבד. אבל התנא שדורש את הביטוי "זרוע נטויה" מציע לנו לראות את הבהוב האזהרה הראשון כבר בראשיתה של ירושלים, בימי דוד. וכך, בתוך סיפורה של ההגדה, החרב המונפת על ירושלים של דוד משמשת תמרור הוראה ואזהרה. ירושלים הבנויה, ירושלים הריבונית, תהיה בירת דוד וצאצאיו כל עוד הם יזכרו שהמלכות אינה שררה אלא שליחות, ושאין מלכות בלי עם.
במשך אלפי שנים לא יכולנו לממש את האידיאות היהודיות באופן ריבוני. היינו כפופים לשלטון זר, ושימרנו את עצמנו כמיעוט שורד בתנאים קשים. רק לפני 75 שנים זכינו לריבונות יהודית מתחדשת. במגילת העצמאות הוגדרה דמותה של המדינה החדשה, בין השאר על בסיס השוויון בין כל בני האדם: "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".
הגדרה זו, גם אם היא יונקת מעולמם של ג'ון לוק וממשיכי דרכו במחשבה הליברלית באירופה, יסודה ומקורה באורה של תורה, ומימושה הוא חלק ממימוש דמותה היהודית של המדינה. האדם כנושא צלם א־לוהים, הראוי לחירות וכבוד, עומד בבסיס המחשבה הליברלית שמקורה בתורת משה. ריסון כוחה של המדינה והגנה על חירות האדם מפני השלטון נטועים בעומקה של המחשבה היהודית.
זכרה של החרב הנטויה על ירושלים הוכנס להגדה מיום עריכתה, אבל הקריאה בה השנה, בעיצומו של מתח גואה בתוכנו על מערכת האיזונים והבלמים של רשויות השלטון, צריכה לעורר אותנו לחשיבה קיומית של עם החותר למימוש חייו העצמאיים בארץ.
הרב ד"ר בני לאו הוא ראש מיזם 929 ויו"ר אקים ישראל
