בוועדת החוקה בכנסת נידונו השבוע שתי הצעות חוק לשינוי שיטת מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, המבקשות להעביר את המינוי מהדרג המקצועי בשירות המדינה לדרג הפוליטי. בכל הצעת חוק המנגנון שונה, אך מהותית אין הבדל ממשי ביניהן. התוצאה המבוקשת היא שהשר ישלוט במינוי יועמ"ש משרדו בניגוד למצב הקיים, שבו נערך המינוי במכרז שוויוני ומקצועי של נציבות שירות המדינה – דרך המלך למינויים כאלה.
הרקע להצעות החוק האלה הוא ה"נרטיב" המקובל בימין, שמערכת המשפט כולה ובתוכה היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה פוגעים במשילות ואינם מאפשרים לשרים לבצע את מדיניותם. מכאן ברור שהפתרון הנדרש הוא שהדרג הפוליטי ישלוט ישירות במינוי היועמ"שים, כדי לשדר להם ולכפופיהם שכדי להתקדם בשירות המשפטי הציבורי עליהם להיות אומרי הן לדרג הפוליטי ולא חלילה שומרי סף הפועלים למען מנהל תקין.
אי אפשר כמעט להבהיר לציבור שהנרטיב הזה פשוט אינו נכון. במציאות התקשורתית, מציעי הצעת החוק אינם צריכים להוכיח את טענתם שיש בעיה כביכול ושהפתרון המוצע הוא המענה לה. די לחזור על הטענה שוב ושוב, והיא הופכת ל"עובדה". לך תסביר שיועמ"ש המשרד עובד במסירות כמשרת ציבור ומסייע יום ולילה לשר, למנכ"ל ולכל עובדי השירות הציבורי בעבודתם השוטפת ובהגשמת מדיניות המשרד. רק במקרי קיצון, כשמדובר במעשה לא חוקי שכולנו לא היינו רוצים שהשלטון יעשה, הוא מבהיר שיש מניעה משפטית לבצע אותו. מי שלא עובד במערכת הציבורית לא באמת מבין מה הסיפור, מאמץ את הנרטיב המקובל ופשוט לא מבין את ההשלכות המסוכנות של המהלך על כולנו.
יתרה מזו, הצגת הנרטיב מלווה בעירוב כולל בין חלקי מערכת המשפט: בג"ץ, פרקליטות, מחלקת הבג"צים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, המשנים לו, וגם היועמ"שים של משרדי הממשלה. כולם מוצגים כמכלול אחיד שפועל במתואם, במזימה מחושבת, למנוע מהדרג הנבחר למשול ולהשליט את מדיניות השמאל במקום מדיניות הימין הנבחר. מדובר בעירוב מין בשאינו מינו. הצעות החוק הללו עוסקות אך ורק במינוי היועמ"שים של משרדי הממשלה, שמלווים את העבודה השוטפת, המקצועית והיומיומית של השירות הציבורי בכל תחומי המשפט, רובה ככולה לא בתחומים שנויים במחלוקת פוליטית: מכרזים, חוזים, דיני עבודה, נזיקין. מתי בפעם האחרונה נדרש יועמ"ש משרד הרווחה, הכלכלה או התחבורה להכריע בשאלות פוליטיות דוגמת פינוי בתים ביו"ש או העמדה לדין של נבחרי ציבור? דברים כאלה כלל אינם מטופלים בידי היועמ"שים של משרדי הממשלה.
היועמ"שים של משרדי הממשלה הם שומרי הסף של המנהל התקין בדברים בסיסיים וקריטיים לכולנו: מניעת שחיתות במכרזים, העברת כספי תמיכות למקורבים, מינוי מקורבים, ניצול לרעה של כוח השלטון כלפי האזרח הקטן ועוד. הטענה אינה ששרים או מנכ"לים מושחתים בהגדרה, אלא שבלא שומרי סף עצמאיים השיטה תזמין את מעשי השחיתות, בבחינת לא העכבר גנב אלא החור.
זה כלל לא עניין של ימין או שמאל או השקפה פוליטית. גלגל סובב בעולם, היום שר ממפלגה אחת בשלטון, מחר ממפלגה אחרת. היום זה נראה רעיון טוב שיהיה יועמ"ש "מטעם", נוח ומקורב לשר, ומחר, כשהשר במשרד יהיה מהשקפה יריבה ויפעל אולי בדרכים לא ממש כשרות, יבכו את היעדרו של יועמ"ש עצמאי, חזק וערכי השומר על מנהל תקין.
כיצד אירע שדווקא הציונות הדתית הפכה למובילת ההתנגדות למערכת המשפט? מדוע כל יוזמת חקיקה נגד מערכת המשפט מקבלת מיד תמיכה גורפת אצלנו, אפילו בלי לבחון או להבין את העניין לאשורו? מדוע כל תיאוריית קונספירציה, האשמה או טענה נגד מערכת המשפט מתקבלת מיד באמון בקרב הציבור שלנו? לא משנה שמסדרונות משרד המשפטים, כיסאות השיפוט והלשכות המשפטיות במשרדי הממשלה מלאים בכיפות סרוגות ובכיסויי ראש, ובכלל זה יועצים משפטיים לא מעטים של משרדי הממשלה שנבחרו בשיטה הקיימת. הציבור הציוני־דתי עדיין מרגיש מודר, מאוים ורדוף בידי מערכת המשפט.
נביאי ישראל יצאו נגד שחיתות ציבורית, שוחד והטיית דין. היהדות קבעה שהקמת מערכת משפט לשמירת הסדר החברתי היא חשובה ובסיסית עד כדי כך שהיא אחת משבע מצוות בני נוח החלות על כל העמים. למרות זאת, דווקא אצלנו מבקשים להחליש את שומרי הסף ואת מערכת המשפט. חייבים אנו בחשבון נפש.
הערה לסיום: מציעי הצעת החוק חזרו ואמרו, גם מעל דפי עיתון זה, שרוב שרי הממשלה בהחלט מרוצים מהיועמ"שים שלהם, שנבחרו כמובן בשיטה הקיימת. אז נראה שאין כאן באמת בעיה. אם דבר אינו שבור, למה לתקן?
יצחק (יִצִי) גורדון הוא יו"ר איגוד המשפטנים בהסתדרות ויו"ר ועדת המשפטנים בשירות הציבורי בלשכת עורכי הדין
