לפני שנה ושלושה חודשים חוויתי את הרגע המכונן ביותר בחיי. רגע שלעולם לא אשכח ושאחריו החיים שלי התהפכו, שינו מסלול. גיליתי פרץ של רגשות שמעולם לא חשבתי שאפשר להרגיש. הרגע שבו נולדה הבת שלי, אריאל.
ההחלטה להיות אימא, באמצעות מודל של הורות משותפת עם החבר הכי טוב שלי, הייתה חלק מתהליך ארוך שעברתי עם עצמי ועם אופיר, השותף שבחרתי בו להיות אבא של אריאל. בחרנו להפוך למשפחה ולקבל את המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל, ואיתה את הזכות הענקית להיות הורים.
התחלנו את התהליך לפני שנבחרתי לכהן כחברת כנסת. לקח לי שלוש שנים להֲרות, וכשזה קרה – כבר הייתי בשגרת עבודה אינטנסיבית, מלאה במתח ואדרנלין. נכנסתי להיריון כחברת כנסת פעילה ונמרצת.
בכנות, לא נהניתי מתקופת ההיריון. החודשים האחרונים היו לי קשים במיוחד – בעיקר משום שאני רגילה לפעילות ספורטיבית, וההיריון הגביל אותי בכך. למרות הקשיים הפיזיים, המשכתי בשגרת עבודה רגילה. הלידה עצמה הייתה קשה וארוכה. אחותי הגדולה, אם לכמה ילדים שמכירה את החוויה מקרוב, ליוותה אותי באופן מדהים. היא הייתה לידי כל הזמן ולא נלחצה לרגע, הזדהתה איתי בכאב ובסבל וחיזקה אותי. אבל מה זו לידה של כמה שעות לעומת האוצר שנשאר איתך לכל החיים?
מקצרים את המרחק
כמי שהקריירה הייתה תמיד הדבר הראשון והחשוב בחייה, הלידה שינתה את כל סדר העדיפויות שלי. פתאום הכול מתגמד ופחות חשוב. הקריירה כבר לא נמצאת בראש, אלא הילדה הקטנה והמדהימה שלי, האהבה הגדולה בחיי.
הגעתי לשלב של חופשת הלידה. למזלי, חברתי הטובה ח"כ קארין אלהרר, מסיעת יש עתיד שבאופוזיציה, ילדה כמעט באותו זמן. כך יכולנו להתקזז בימים ארוכים, ולשוב בשעה סבירה הביתה. ועדיין, היו ימים שבהם אריאל הגיעה איתי לכנסת, בעיקר בימים של דיונים והצבעות בוועדות. לשמחתי, הצוות שלי סייע לי מאוד. גם חברי כנסת ובעיקר חברות כנסת, אימהות בעצמן, עזרו לי בחדווה רבה. במהלך חופשת הלידה הייתי מסתובבת עם אריאל במסדרונות, הולכת לדיונים ולמליאה ומרדימה אותה בלשכה. אם היא הייתה מתעוררת, הצוות שלי היה מזעיק אותי ותוך שניות הייתי איתה, עוזבת הכול. מניקה בין לבין, מעניקה חום ואהבה וממשיכה בשגרת הכנסת.
זו הייתה חוויה מדהימה, שבה הצלחתי לשלב בין העולמות. אחרי כמה חודשים החלטתי לשחרר קצת, ואופיר החל לקחת על עצמו ימים נוספים של שהות עם הילדה, לעתים גם בסופי שבוע. את ההחלטה עשינו יחד ובשותפות גדולה. גם אני הבנתי שזהו המתכון לחזור קצת לחיים, לצאת מדי פעם עם חברות, ואפילו לטוס לחו"ל לשהות קצרה במסגרת משלחת של הכנסת.
יומיים בשבוע אני לא פוגשת את בתי. זה משהו שבהתחלה לא היה פשוט בכלל, אבל הטכנולוגיה של ימינו מבטלת במובן מסוים את המרחק הפיזי – אם זה דרך התמונות שהמטפלת שולחת לי ללא הרף, ואם באמצעות שיחות 'פייס טיים' במהלך היום וסרטונים. המפגש הווירטואלי עם הבת שלי הוא כמו זריקת אנרגיה בתוך כל הלחץ ולפעמים גם העצבים. הכול הופך פתאום להיות מאוזן יותר, מחושב, שלו ורגוע.
היום, כשאריאל כבר בת שנה, אני מרגישה שהצלחתי לשלב בין ההורות והעבודה שלי בכנסת. מצד אחד להיות אימא ולא להחסיר דבר מהבת שלי, ובאותה נשימה להיות מחויבת לעבודה שלי, לא לוותר על הקריירה ולהמשיך לפעול למען הציבור בישראל.
מירב בן־ארי היא חברת כנסת מטעם מפלגת 'כולנו'
