הפעם נחזור שוב לעוד אחת מתורותיו של ר' נחמן מברסלב, ונראה כיצד הוא מפתח בדרכו הייחודית רעיונות חסידיים בסיסיים. רובנו תופסים את לימוד התורה כתהליך אינטלקטואלי של לימוד והבנה. אולם לא כך אצל ר' נחמן, הוא רואה זאת אחרת. וכך מסביר ר' נחמן כיצד מגיעים אל הבנת התורה:
ומי שרוצה להמשיך ביאורי התורה… הדיבור נמשך מלב העליון, בחינת "צוּר לְבָבִי" (תהילים עג, כו). וצריך לשפוך שיחו בתפילה לפני השם יתברך, ועל ידי תפילתו נכמרו רחמי השם יתברך עליו, ונפתח לב העליון. כי עיקר הרחמים הוא בלב, ונשפע מלב העליון דיבורים. ועל ידי הדיבור ממשיך ביאורי התורה גם כן משם.ולב הנ"ל הוא בחינת סלע, שמשם הדיבור. בבחינת "מילי בסלע". וסלע הוא בחינת צור, בבחינת "פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם" (תהילים קה, מא), והוא בחינת לב, בחינת "צור לבבי" (ליקוטי מוהר"ן א, כ).
במשחקי הלשון המתוחכמים בונה ר' נחמן מחרוזת דרשות על הפסוקים, ובאמצעותה מלמד אותנו את הדרך שבה האדם מגלה חידושי תורה. זו איננה דרך רציונלית, כפי שאנו עשויים לחשוב. הרעיון המרכזי של ר' נחמן בדברים אלו הוא שהמקור של גילויי התורה איננו נמצא בתוך האדם, אלא מחוצה לו. במילותיו של ר' נחמן, המקור הוא ב"לב" הנמצא למעלה, וממנו נובעת התורה.
אותו הלב הוא הצור המוזכר בפסוק בתהילים: "צור לבבי". הפסוק מתכוון כמובן לה', אולם ר' נחמן הולך עם זה הלאה ובונה את דרשתו. מה זה "צור"? צור זה סלע. אותו הסלע, אותו הלב הסגור, צריך להיפתח וממנו צריכים לצאת המים. ומים אלו הם אותה ההשראה שהאדם צריך לקבל. לפי ר' נחמן, האדם צריך לעמוד בפני ההתגלות כמו עני בפתח. כלומר, אין אפשרות להשיג זאת מכוח השכל. זו איננה מתמטיקה, שאם אנו יודעים את הכללים נוכל להתקדם לפתרון. התורה היא גילוי חדש של ידע שצריך להגיע מבחוץ ושצריך להיות מסוגל לקלוט אותו. האדם צריך לבקש את ההתגלות הזו, ולקוות שיקבל אותה.
כשלמדתי תורה זו יחד עם המוזיקאי פרופ' אנדרה היידו ז"ל, הוא אמר שכך בדיוק הדבר גם אצל אמנים ומוזיקאים. הם צריכים לחכות להשראה. אסור להם לנסות ולקחת אותה בכוח, כי זה לא יעבוד. הייתי מדמה זאת גם לאדם שלוקח סמים כדי להכריח את ההשראה שתגיע אליו.
הטעות הכפולה של משה
אם נחזור לר' נחמן, הוא מדמה את הנשמה המגלה חידושי תורה, למשה רבינו שהולך אל הסלע וצריך להוציא ממנו מים בדיבור ובבקשה. אך משה חטא, וכך מסביר ר' נחמן את חטאו:
וזהו טעות שטעה משה, שהקב"ה אמר למשה "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וְדִבַּרְתָּ אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם… וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". כביכול "הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם" (תהילים עח, כ)– שהכה לב העליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכוח ובאנס, כי בא בכוח מעשיו הטובים. וזהו הכאת הסלע פעמיים: הכאה אחת – שלקח ביאורי התורה בכוח ובאונס, ולא ביקש מתנת חינם כנ"ל. והכאה אחת – כי מי שדוחק את השעה שעה דוחקתו, ונסתלק קודם זמנו. ועל הסתלקותו – השכינה, שהיא הלב הנ"ל, היא מיללת ובוכה עליו…ובשביל זה אין לאדם לדחוק את עצמו על שום דבר, אלא יבקש בתחנונים, אם ייתן לו השם יתברך – ייתן, ואם לאו – לאו.
ר' נחמן לוקח את הסיפור של משה המכה בסלע, ונותן לו משמעות חדשה. משה מנסה להוציא מהסלע מים בכוח. הוא הכה את הסלע פעמיים, ועשה שתי טעויות. הטעות הראשונה היא שמשה רוצה להוציא את המים, המסמלים את התורה, ומכה את הסלע, את הצור, את הלב העליון – המקור העליון של החכמה. כך משה הוא מי שמנסה לקחת את ההשראה בכוח ולא לבקש בתחנונים ולחכות שההשראה תגיע אליו. הוא מגיע "בכוח מעשיו הטובים", מנקודת המוצא שמגיע לו. וזה אסור. האדם צריך לעמוד בענווה בפני ההשראה.
הטעות השנייה היא שהוא דחק את השעה ולכן השעה דחקה אותו והוא נפטר טרם זמנו. זה כמו נר שדולק מהר מדי ונשרף טרם זמנו. כדי להבין זאת טוב יותר נקרא את דברי ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן שהעלה את תורותיו על הכתב. הדברים שכתב בספרו "ליקוטי הלכות", על הלכות בציעת הפת, יעזרו לנו להבין מהו עיקרון זה שאסור לדחוק את השעה ולהשיג דברים טרם זמנם.
דחק את הקץ
ר' נתן מביא את תורתו של ר' נחמן שחטאו של משה היה בכך שהוא רצה לקרב את העולם כולו, לא רק את עם ישראל. זה היה ה"ערב רב" שהוא העלה ממצרים. משה רצה להביא את התורה גם לאלו שאינם יהודים. דרכו הייתה נכונה אבל הוא נכשל בכך שהוא מיהר. משה רצה לעשות את פעולתו של המשיח, אבל העולם עדיין לא היה מוכן. זו הייתה דחיקת הקץ, וממנה יצא גם חטא העגל. וכך כותב ר' נתן:
ואז כשממשיך התורה ברחמים ותחנונים בהתקשרות נפשות השומעים, ועומד כרש וכאביון לפני ה' יתברך, אם ייתן ה' יתברך ייתן ואם לאו לאו, ואינו לוקח התורה בכוח ובאנס, אזי על ידי אלו הרחמים והתחנונים הוא יכול לקרב גם את המרוחקים ביותר שהם בחינת נשמת ערב רב, שגם הם צריכין תיקון, כי לא ידח ממנו נדח, וסוף כל סוף בודאי יתתקנו כלם. אבל אי אפשר לקרבם ולהכניסם לתוך התורה בכוח ובאונס כי אם ברחמים ותחנונים.כי אף על פי שכוונת הצדיק בוודאי לטובה, שרוצה רק למלאות רצון ה' יתברך, ומחמת זה הוא בהול מאד בהדבר שחפץ, מחמת שיודע שהוא רצונו יתברך, אף על פי כן אסור לדחוק את השעה…וכל ענין השגיאות של משה רבנו במה שקירב הערב רב ובהכאת הצור, הכל היה בזה… שמשה כל ימיו היה חושב שאם היה אפשר לו להשיב כל העולם לה' יתברך, היה משתדל בכל כוחו להשיבם. ומחמת זה רצה לעשות הדבר בחיפזון גדול וקיבל את הערב רב בשעת חיפזון בעת שיצאו ישראל ממצרים. ובאמת לקרב רשעים כאלו, דהיינו בחינת ערב רב, צריכין מתינות גדול כנ"ל. וזה גרם שטעה בהכאת הצור כנ"ל … כי אי אפשר לקרב רחוקים כאלו כי אם כשיש לו בחינת אריכת אפיים …
משה טעה בכך שדחק את הקץ ולא הבין שעדיין לא הגיע הזמן לכך. ר' נתן גם מסביר מדוע משה נקבר בערבות מואב, זאת מפני שהוא עדיין מחכה שם לגויים שישובו בתשובה. הם יגיעו בעתיד. בזמן המתאים. אכן, רעיונות גדולים וחשובים צריכים לממש, אך צריך שיהיה זה במתינות ובזמן הנכון.
אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו
