בקיץ הקשה של תשס"ה היה בצלאל סמוטריץ' עוד צעיר דתי־לאומי בשנות העשרים לחייו. בניסיון הנואש לעצור את גלגלי הגירוש מגוש קטיף, הוא מצא את עצמו במעצר. באותם ימים, במקום אחר לגמרי, בחור בגיל דומה ששמו שמחה רוטמן ראה את שיתוף הפעולה של מערכת המשפט עם הדורסנות הממשלתית והחליט לחולל שינוי.
סמוטריץ' ורוטמן הם שני אישים מוכרים שהמכה שהימין ספג בגוש קטיף הייתה מניע מרכזי בהחלטתם לפנות לעשייה הציבורית, אבל הם ממש לא היחידים. מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת שהוביל באומץ את בניית הרקע לתיקון מערכת המשפט, ראה כלוחם בגדס"ר גבעתי כיצד הורסים את הבית שגדל בו, ומאז החל לפעול לטובת קידום ערכים ימניים. עדי ארבל, מנהל הפורום לחברה האזרחית והאיש שעומד מאחורי קידום חוק יסוד הלאום, מספר שהיה "ימני כורסה" עד שהגירוש הביא אותו לשדה העמותות. המכללה למדינאות, שהקימו עמית הלוי (כיום חבר כנסת בליכוד) וד"ר אסף מלאך במטרה להכשיר מנהיגי ציבור איכותיים לימין, גם היא תוצאה של הגירוש.
הרשימה עוד ארוכה, והיא כוללת אנשים טובים וחשובים בכל שדות העשייה הציבורית – בפוליטיקה, במשפט, באקדמיה, בחינוך, בהתיישבות, בתקשורת, וכמובן בעמותות ימין רבות וחשובות. אלו אנשים שהביטו בחוסר אונים בשלל מערכות כוחניות שהתגייסו כדי להפוך יישובים פורחים לעיי חורבות, אבל הבינו שזה לא הזמן להתייאש. הם שאבו השראה מאלפי המתיישבים שנדרסו בעצמם תחת גלגלי המערכת, ובכל זאת הרימו ראש, הקימו יישובים חדשים והביאו תנופה חסרת תקדים לאזורים כמו חבל לכיש.
בזכות אנשים שלא אמרו נואש והחלו לפעול בשני העשורים כמעט שחלפו מאז, הימין הרחיב את מניפת השפעתו בלא מעט תחומים. אבל בשבועות האחרונים התגלה שכל זה רחוק מלהיות מספיק: הבנו שכל מיני יחידות בצבא מורכבות ברובן המכריע מבעלי תפיסה אחידה, שאינה משקפת את מגוון הדעות בחברה הישראלית; שהמשטרה פועלת באופן מפלה, שמאפשר לקהלים מסוימים להתנהל כרצונם עד לכדי יצירת איים של אנרכיה.
התברר גם שבישראל לא קיים חופש אקדמי להבעה חופשית של תפיסות, אלא שוררת מונוליטיות מחשבתית כמעט מוחלטת, ואנשי ימין חוששים להביע את דעתם; שיש במשק לא מעט מקומות עבודה גדולים כמו חברות הייטק ובנקים, שעובדיהם מפחדים להזדהות כימנים; שההסתדרות וגופי העבודה המאורגנת מוכנים לתפקד כזרוע פוליטית של השמאל; שבעולם העסקי, בקרב בעלי ההון, יש מחסור באנשי ימין.
זאת ועוד, הבנו שיש לימין עוד הרבה מה לשפר בגזרת נבחרי הציבור שלו, שלא מעט מאלו שמייצגים אותנו בכנסת מושפעים בקלות רבה מדי מלחצי הברנז'ה. גילינו שרבים אחרים לא מבינים כיצד ראוי ולא ראוי להתבטא, ובעיקר שקיים מחסור באנשים המתמקדים בעשייה ולא בדיבור פופוליסטי ומזיק – כאלה שיודעים לקדם את התפיסות שנבחרו למענן בעבודה קשה בכנסת ובמשרדי הממשלה. ראינו בשטח שהימין לא יודע לייצר הסברה, או למצער נזכר בכך ועושה מעט מדי ומאוחר מדי. הפוליטיקאים לא הבינו את הצורך בכך, העמותות לא נערכו או לא השיגו תקציב מספיק.
נחשפנו לכך שגם 35 שנים אחרי קריאת "הטובים לתקשורת" של אורי אורבך ז"ל, כלי התקשורת הגדולים מתפקדים כערוצי תעמולה בשירות השמאל, ותקשורת הימין טרם בנתה לעצמה מעמד איתן והשפעה ציבורית רחבה. גם הטענה שעידן הרשתות החברתיות שינה את תמונת המצב התגלתה כרחוקה מלהיות נכונה. כן, עכשיו ברור שהגירוש מגוש קטיף היה יכול להתרחש בעידן הרשתות ותקשורת הימין החדשה.
מעל לכול, למדנו בדרך הקשה שלא רק שאין בימין כוח מספיק לעצירת מהלכים מול ממשלת שמאל, אלא שגם כשהמחנה נמצא בשלטון אין לו אפשרות להוביל מהלכים לשינויים אמיתיים. בלא מועט מובנים, זה כואב עוד יותר.
אלא שכמו אחרי המכה הקשה שהימין חטף בקיץ של תשס"ה, גם עכשיו אין לנו אפשרות להתייאש. הימים הקשים האלה, שהתברר בהם שבדמוקרטיה הישראלית יש מי שקולם שווה יותר משל אחרים, צריכים להפוך למנוף של עוד כוחות ועוד אנשים שבאים לעשייה הציבורית.
מתוך אמונה בנצח ישראל, בכוחו של העם הזה ובחשיבות שיבת ציון הנוכחית, יקומו צעירים שיהיו הבצלאל סמוטריץ', השמחה רוטמן והמאיר רובין הבאים, והם יפעלו להמשך העשייה והתיקון לטובת עם ישראל.
