העימות על הרפורמה המשפטית הוא כנראה הסכסוך הפנימי הקשה ביותר שחוותה החברה הישראלית בכל שנות קיומה. בעבר התמודדנו עם סכנות קיומיות קשות יותר, אבל כולן היו חיצוניות. אחד הלקחים החשובים מעימות זה הוא חשיבותם של מחנה המרכז ועמדות המרכז, אלה שלרוב נתפסות כפשרניות, בורגניות, וכאלה שלא מייצגות עמדה אידיאולוגית מובהקת.
מבט חטוף בתולדות ישראל יבהיר מיד עד כמה העמדה הזו בעייתית: שלטון מפא"י ומפלגת העבודה, שהוגחך כפשרני במהותו, הביא את המדינה לגדולי הישגיה, גם אם מתוך אטימות חברתית פנימית קשה. גם אחרי המהפך הפוליטי של 1977 נטו רוב הממשלות להיות מאוזנות בצורה כזו או אחרת – או ממשלות אחדות, או ממשלות שלא נקראו כך, אבל בפועל היו בהן צלעות ימין ושמאל גם יחד.
מנגד, קואליציות בעלות אופי מונוליטי הביאו לאסונות. ממשלת הליכוד השנייה ב־1981 הביאה לאסון מלחמת לבנון הראשונה ולאינפלציה של 400 אחוזים בשנה. ממשלת רבין השנייה, שכללה את ש"ס היונית של אז, הביאה לאסון של תהליך אוסלו. הממשלה הנוכחית, שדהרה לרפורמה משפטית קיצונית, כמעט הביאה אותנו לאסון חדש, שעוד לא ברור אם אכן הצלחנו להיחלץ ממנו. לעומת זאת, ממשלת האחדות של 1967 הביאה אותנו להישג הגדול בתולדות המדינה, במלחמת ששת הימים, וממשלות האחדות של שנות השמונים חילצו אותנו מרוב המצוקות שנקלענו אליהן בממשלת הימין של 1981.
יתרון ממשלות המרכז קל להבנה. המציאות האנושית בכלל, והישראלית בפרט, מורכבת. כל אחת מתפיסות העולם אוחזת גרעין מסוים של אמת ביחס למציאות המורכבת הזו. כשממשלה מונוליטית מנסה לממש תפיסה חד־ממדית, היא בהכרח תיכשל בקריאת המציאות. לעומת זאת, אם הממשלה מבטאת מדיניות שמכירה במורכבות המציאות, היא בהכרח תהיה מעשית יותר. נכון שממשלות כאלה נוטות להיות שמרניות יותר ו"משותקות", ומכאן חלק מן ההסתייגות מהן, אבל במציאות הישראלית המורכבת נראה שדווקא מדיניות זהירה, שמבקשת לשנות את המציאות בתהליכים מדודים וארוכי טווח ולא באופן מהפכני, עדיפה. הסיבה היא שמדיניות מהפכנית תמיד מעוררת גם את הכוחות שנגדה למהפכנות נגד, והתוצאה תמיד אלימה.
מדיניות מהפכנית תמיד מעוררת גם את הכוחות שנגדה למהפכנות נגד, והתוצאה תמיד אלימה
אחת הפליאות הגדולות בהקשר הזה היא העובדה שהחברה הישראלית הרחבה דווקא התבגרה בעשורים האחרונים, ואף נרפאה מאמונות הילדות שחיפשו פתרונות קסם. לא במקרה רווחת בשנים האחרונות האמירה ש־80 אחוז מהישראלים יכולים להסכים על 80 אחוז מהסוגיות בתחום המדיני־ביטחוני, בתחום הכלכלי־חברתי ואפילו בתחום יחסי דת־מדינה. אבל משום מה, דווקא בתקופה כזו הקיטוב נראה גדול יותר מאי פעם.
יש לכך כמה סיבות: הראשונה היא המעבר מפוליטיקת מהויות לפוליטיקת זהויות, מפוליטיקה שעוסקת בדיון ענייני לפוליטיקה שעיקרה זהותם המחנאית של הדוברים. בפוליטיקה כזו, אנשים שאם בעבר היית שואל אותם באופן ענייני על ההבדלים בין תפיסה כזו או אחרת של הרפורמה המשפטית, לא היו יודעים על מה אתה מדבר – כיום מוכנים ליהרג ואולי גם להרוג על הנושא. זאת, משום שתפיסה אחת מיוצגת בידי המחנה "שלהם", ואילו התפיסה השנייה מיוצגת בידי "האחר". גם השיח נעשה רגשי ומיתוגי: צד אחד מרגיש שאסור לקבל שום סעיף מן הרפורמה כי מציעים אותה "שונאי הדמוקרטיה", ואילו הצד האחר מרגיש שמוכרחים לאמץ את הרפורמה, אחרת "שוב לא סופרים אותנו".
פוליטיקת הזהויות הזו מועצמת ברשתות החברתיות, שמטפחות שיח רגשי מחנאי במקום שיח ענייני, וקיומן משפיע על אימוץ שיח רגשי מחנאי בתקשורת הממוסדת. רוב האנשים אינם אידיאולוגים לכאן או לכאן, והיו יכולים לחיות בשקט עם פשרה מאוזנת כלשהי, אך השיח הרגשי־מחנאי גורם להם לתפוס צד עד כדי כך שייטו לדחות כל פשרה.
את משבר הרפורמה הזאת יש לנצל כדי לחדד את ההבנה העקרונית שפשרה אינה "בגידה בערכים", אלא היא הטוב לכתחילה – כי היא מאזנת את גרעיני האמת של כל העמדות. אולי נצליח אז לא להיסחף לתנועה המפורסמת של המטוטלת ההיסטורית בין הקצוות, התזה והאנטיתזה, אלא לעצב סינתזה מאוזנת בין מערכות הערכים והצרכים.
