טוב עשה מקור ראשון כשנתן לפני שבועיים במה לדיון בנושא החשוב של משבר האקלים. עם זאת, אנו מבקשים לתהות על אמות המידה של העיסוק בנושא, ואף להציע חלופה.
בעשור האחרון מאבק האקלים הלך והפך מזוהה עם השמאל, ומהכתבה עולה שהמוטיבציה המרכזית של הכתב אריאל שנבל אינה בירור האמת המדעית אלא העמדת משקל נגד למה שהוא תופס כ"מאבק שמאלני". נקדים ונאמר שאת הטעות המרכזית עשו פעילי שמאל שניכסו לעצמם את סוגיית הסביבה בכלל ואת סוגיית האקלים בפרט. בחלק מהמקרים, לארגונים עצמם אין כל עניין באקלים, והם מנצלים אותו כדי לקדם סדר יום אחר, מסוציאליזם ועד BDS. אנו גם מסכימים עם הטענה שיש בתנועת האקלים מי שחוטאים בניפוח הממצאים המדעיים, בהוצאתם מהקשרם ובאלרמיזם מיותר.
עם זאת, הטעויות שנעשות בשמאל אינן מעניקות לימין פטור מיושרה אינטלקטואלית, ואינן מספקות לו לגיטימציה לקידום אג'נדה פוליטית באצטלה מדעית מהצד השני.
כאמור, רבים מהרעיונות הפרוגרסיביים ביחס למשבר האקלים הם קיצוניים, מוחלטים ולא בהכרח יעילים. שורש הבעיה הוא שהם מוצגים בתור המשך ישיר של מדעי הטבע, בלי לקחת בחשבון את המחיר ובלי להבין שאין הכרח בקבלתם כאמת מדעית, שכן מדובר בתחומים שונים.
כך לדוגמה, רעיונות כמו הכרזה על מצב חירום אקלימי לא לוקחים בחשבון שתקנות חירום יכולות להידרדר בקלות לשלילת זכויות אדם. הוא הדין לגבי דחיפה של פתרונות סביבתיים ללא התייחסות למחירים הנלווים של חלק מהם, או התעלמות לא מוסברת מאנרגיה גרעינית (שאיננה פתרון רלוונטי לישראל, אך יכולה להועיל במקומות רבים אחרים. זה נכון גם לגבי שאיפות ל"שינוי המערכת" ואף ל"שינוי טבע האדם", ולגבי אג'נדות קיצוניות שתופסות טרמפ על המשבר ללא מודעות לאסונות הנוראים שניסיונות כאלו המיטו על האנושות, או בהתעלמות מהם.
אך את אותה מידה של הוגנות אינטלקטואלית אנו מצפים לראות גם בתוך המחנה השמרני פנימה. כך לדוגמה, המרואיינים בכתבה טוענים שלמרות ההשקעה באנרגיות מתחדשות אין ירידה בפליטות – מה שאיננו נכון עובדתית, לפחות ברמת הפליטות לנפש במערב. לאחר מכן הם מצטטים את דו"ח ה־IPCC שנסוג מתחזיות ההתחממות החמורות יותר, וזאת בגלל ההשקעה הנרחבת באנרגיות מתחדשות. למרות זאת הם מציעים להפסיק להשקיע באנרגיות מתחדשות, ולא ברור למי להאמין – למרואיינים שאומרים שה־IPCC צודק והמעבר לאנרגיות חדשות עובד, או להפך?
אותם מרואיינים מודים שהדלקים המאובנים הם משאבים מתכלים, אך לא מציעים כל חלופה סבירה פרט לאנרגיה גרעינית. גם כאן ניכר שלא בדקו את העובדות, והעובדות הן שסוגיית הקמת תחנות כוח גרעיניות אזרחיות נבדקה פה כבר בשנות השבעים ונשללה. ההחלטה לא נבעה משיקולי סביבה או שמאלנות יתרה, אלא הייתה פשוטה וביטחונית: לישראל אין יכולת להקים תחנות גרעיניות לבדה. כדי לרכוש את הרכיבים הנצרכים היא תצטרך לחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ולפתוח את כל מתקני הגרעין שלה לפיקוח חיצוני, כולל מפעל הקרמבו הסמוך לדימונה.
כל זאת מעבר לעובדה המעניינת הבאה: מתוך 23 המדינות שעיקר הייצוא שלהן מתבסס על נפט וגז, כמו רוסיה ואיראן, אף אחת אינה מדינה דמוקרטית. רובן גם מפרות זכויות אדם, ויש להן נטייה מובנית למלחמות עם שכנותיהן. הקשר בין הדברים הדוק, שכן אוצרות טבע מאפשרים לשכבה קטנה לשלוט בכלכלה ובפוליטיקה, ללא צורך לחלוק את הכוח עם שאר האזרחים כדי לעודד יצרנות ויזמות מסוגים נוספים. ההשקעה בדלקים מאובנים היא השקעה במשטרים הללו, שעוינים ברובם את המדינה היהודית. הסיבה הזו לבדה מספקת כדי לחפש מקורות אנרגיה אחרים, בלי שום קשר למשבר האקלים ולסופיותם של דלקי המאובנים.
עם זאת, גם את החיפוש הזה לא צריך לעשות בכל מחיר. לשמחתנו כבר יש לנו נתונים שיעזרו לנו להבין מה עובד ומה לא, כגון מחירי האנרגיות המתחדשות היורדים בעקביות, אפשרויות האגירה, עלות החלופות וכדומה. דווקא השמרנים, הדוגלים באמפיריציזם, צריכים לקדם פתרונות שעובדים.
הריאיון ממחיש שוב את המחלה הכרונית של הימין: המון "מה לא" והתנגדות לשמאל, ומעט "מה כן". הפרדוקס הוא שבתקופת הקורונה, מידע מדעי צעיר ורווי אי ודאות סיפק – דווקא בעיני שמרנים רבים – הצדקה לצעדים ממשלתיים מהפכניים וחסרי תקדים. לעומת זאת, צעדים מתונים ביחס אליהם מוצגים כהתערבות ממשלתית גסה גם כשעומד מאחוריהם מידע מדעי ותיק ומוצק הרבה יותר.
היוצא מן הכלל היחיד בריאיון היה הדיון במשבר הפסולת. אנו חותמים עליה בשתי ידיים, אם כי דוחים את ההאשמות שהתנועה הסביבתית מתעלמת ממנו. אחרי יותר משני עשורים של פעילות נמרצת בתחום, אין לנו מה לומר פרט לכך שזהו שקר גס.
גם אם ייתכן שבעוד עשרים שנה יופרכו התחזיות הקודרות של ה־IPCC, דווקא תפיסת עולם שמרנית אמורה לחתור להתייחסות רצינית לממצאים המדעיים העכשוויים ולשאוף למזער את נטילת הסיכונים הציבורית. זאת, הן מצד הכבוד שהשמרנות רוחשת למדע האמפירי באופן מסורתי – בהיותה שיטה אמפירית ביסודה, בניגוד לפרוגרסיביות – והן מצד תובנת היסוד השמרנית שיש להימנע משינויים דרסטיים במערכות מורכבות ולהתקדם עקב בצד אגודל, תוך ניסוי וטעייה. מערכת האקלים היא מערכת כזאת בדיוק, ועיקרון הזהירות תקף לגביה – שכן איננו מבינים את מורכבותו ואת השלכותיו על עתידנו ועתיד ילדינו.
מצד שני, עקב השתלטות הצד הפרוגרסיבי על השיח החברתי־כלכלי בנושא האקלים, נדמה לרבים כי הדרך היחידה להתמודד עם משבר האקלים היא הטלת מגבלות רגולטוריות מרחיקות לכת על המשק. העמדה הזאת מוצגת כהמשך ישיר של הידע המדעי לגבי מערכת האקלים, אלא שהקפיצה המחשבתית הזו שגויה ביסודה. אנו טוענים שיש לבנות את האסטרטגיה לגבי משבר האקלים באופן רב־שלבי: השלב הראשון מתבסס על מדעי האקלים, והשלב השני מתבסס על מדעי הכלכלה, החברה והמדיניות הציבורית, תוך התחשבות בתוצאות בלתי צפויות, בתמריצים מעוותים ועוד. בשלב השלישי יש לפעול בדרך של ניסוי וטעייה, ולבחון את השפעתם של כלים שונים לאורך זמן.
מרגרט תאצ'ר הייתה ממנהיגי העולם הראשונים שהסבו את תשומת הלב הציבורית לשינוי האקלים. תאצ'ר, כימאית בהכשרתה, התריעה כבר ב־1990 ש"סכנת ההתחממות הגלובלית עדיין לא ניכרת, אבל היא אמיתית מספיק כדי שנוכל לבצע שינויים ולשלם מחירים, כדי שלא נחיה על חשבון הדורות הבאים". כדאיגם לזכור את המנטור של תאצ'ר, הכלכלן זוכה פרס הנובל פרידריך האייק, שהזהיר את השמרנות מפני "נטייתה לדחות ידע חדש אך מבוסס היטב כי היא לא אוהבת חלק מההשלכות שנראה שנובעות ממנו". בעיני האייק, ההשלכה הגרועה ביותר של דחיית ידע מדעי חדש בידי שמרנים היא פספוס ההזדמנות לקבוע אילו השלכות אכן ינבעו ממנו.
במקום לעסוק בתיאוריות קשר על זיוף נתונים, אנו מציעים לקחת את הידע המדעי ברצינות ולהשתתף בדיון שיקבע אילו השלכות ינבעו ממנו. לטעמנו, תגובה שמרנית הולמת למשבר האקלים תכלול נדבך מרכזי של יזמות וחדשנות טכנולוגית, ולאו דווקא העמקה של מעורבות הממשלה במשק.
ישראל יכולה לתפוס עמדה מרכזית בתהליך הזה, ולשחזר בתעשיית הקלינטק את הצלחתה בתעשיית הסייבר. כך תוכל להיות שותפה בפתרון אחת הבעיות הקשות של זמננו, תוך חיזוק כלכלתה ומעמדה. לעניות דעתנו, זהו מהלך שאנשי המחנה השמרני והלאומי צריכים לאמץ בשמחה ולראות בו הזדמנות, ולעבור לצד שאומר מה כן צריך לעשות – במקום מה לא לעשות.
ידידיה (ג'וליאן) סינקלייר הוא יועץ עצמאי למיזמי תשתית גדולים באפריקה, ובפרט בתחום האנרגיות המתחדשות. אהרן אריאל לביא הוא רב וכלכלן המתמחה בתחומי הכלכלה והסביבה, ומייסד ומנכ"ל מיזם "הקהל", החממה לקהילות משימתיות בתפוצות
