ביום שני בצהריים מצאתי את עצמי על הרכבת מירושלים לתל־אביב, לא היום הכי מתאים להתנייד בדרכים אבל אילוצי עבודה ודדליין מתקרב הכריעו. חוץ מנוסע אחד שאמר שהוא היה רוצה להיות על הרכבת הנגדית כדי להצטרף למחאה מול הכנסת, הדרך לתל־אביב הייתה חלקה ולא סיפרה על הבאות. הדלתות נפתחו בתחנה ואיתן קולות הזמבורות והצעקות. היציאה מרכבת ההגנה ישר לזרועות רחוב קפלן החסום במפגינים גרמה לי להבין שאת האוטובוס העירוני שבניתי עליו יחליפו הרגליים שלי.
התיאור של תל־אביב מבעבעת כבר לא שמור לחום והלחות של יולי־אוגוסט. במרחק של עשרות רחובות ממוקד ההפגנה אנשים עמדו בתחנות אוטובוס והתווכחו בצעקות "זאת לא המדינה של אמא שלך". צעירים עטופי דגלי ישראל ודגלי גאווה צצו מכל שדרה. בבית הקפה האקראי שעצרתי בו הדיונים רחשו, אחת סיפרה איך אחרי כמה שעות על עקבים באירוע היא עזבה הכול וירדה לאיילון, בחור אחר עצר מולי והודיע לי שהוא הולך לשרוף את הממשלה, לא היה לו גלון בנזין ביד, אגב.
בדרך חזרה, אחרי הליכה ארוכה בין ילדים, ליצנים ומפגינים, נכנסתי לעזריאלי. קניון רפאים. זה לא כל כך נעים לראות 80 אחוז מהקניון סגור, חלונות הראווה מוחשכים והתריסים מוגפים. הפוך על הפוך הרשתות שסגרו את שעריהן הן ההוכחה לכך שגם כלכלה ימנית־קפיטליסטית יודעת לתמוך בערכים. סוף־סוף נמצא מקום פתוח והתיישבתי לאכול בשולחנות המזון המהיר. לידי ישבו שני גברים בערך בני 40, עם דגלים ובנדנות, האלה מסבב המחאות בבלפור. אחרי דקות ארוכות של התלבטות ובידיים רועדות שאלתי אם אפשר להפריע להם. השניים הסתכלו עליי בסקרנות ושאלתי "מה כואב לכם?" השאלה הייתה הקליק של המפתח בתיבת פנדורה עמוסה בטינה, כאב וכעס.
ארוחת הצהריים החטופה הפכה לשיחה של שעה וחצי, שבה פגשתי התנשאות עזה לצד סקרנות, טענות על דמוקרטיה עם סתירות פנימיות רבות וחוסר היכרות מכוון עם חבלי הארץ ביהודה ושומרון. הקשבתי בסבלנות לפחד מפני שחיתות (ביבי, דרעי וחוקים פרסונליים) ומפני חניקה של העולם הליברלי (מי יגן עלינו אם מערכת המשפט תקרוס), לבוז כלפי הערכים שלי (אתם המתנחלים קוץ בתחת, נמאס לבזבז עליכם כסף) ולחוסר האמונה שאני בוחרת כאדם תבוני (גדלת ככה, מאכילים אתכם בשקרים). בתמורה ניסיתי להסביר את סולם האמונות שאני נושאת ולפתוח צוהר לעולם שבו אמונה דתית הולכת יד ביד עם זכויות נשים, גיוון דעות במערכת המשפט מוביל לעשיית צדק וחיים בגוש עציון הם הערובה הביטחונית והערכית להימצאות יהודים בארץ. לא הסכמנו, הם רוב הזמן לא הבינו, נפרדנו כשאני מנסה להגיד להם שאני מאמינה שדעות שונות יכולות להתקיים במרחב אחד והם הנהנו בתקווה והרגשתי שהם קצת יותר מפויסים. אחרי כל המילים משהו בי נסדק וחשבתי שכל מה שאנשים רוצים זה שמישהו יראה אותם וייתן להם חיבוק.
באיחור אלגנטי הרכבת לירושלים נכנסה לתחנה, עמוסה הפעם במפגיני ימין בדרך למחאה. מולי ישבה בחורה עם מראה גיקי, לידי עמדה אישה עם מזוודה גדולה, מיד אחריה התיישב במעבר בחור חסידי עם כל הלוק, ולידו שני חבר'ה עם שרשראות של מגן דוד. מהר מאוד הבחור החרדי פתח בנאום פוליטי מנומק, ובכל מילה שלו האישה עם המזוודה, שבדיוק חזרה מחו"ל, האדימה עוד קצת. כשהיה נראה שעוד שנייה היא תסתובב ותתן לו סטירה שאלתי אותה: "הדברים שלו מכעיסים אותך?". השיחה התגלגלה, אמרתי לה שאומנם אני די מסכימה איתו אבל גם מבינה שזה מעצבן לשמוע הטפות מהצד. היא הודתה שכשאנחנו מדברות ככה זה קצת פחות מעצבן אותה ואמרה שהכי קשה לה שימנים חושבים שהיא פחות אוהבת את המדינה מהם.
הבחורה הגיקית התערבה פתאום וסיפרה שהיא מתכנתת וכבר שבועות כולם בעבודה שלה יוצאים להפגין כשהיא מורידה את הראש בשקט וממשיכה לעבוד, "אני שומעת איך הם מדברים על ליכודניקים, אני רואה שאנשים כותבים ברשתות שאין לנו שכל. אני כנראה חכמה יותר מרוב המגיבים ועכשיו יצאתי מהמשרד לירושלים כדי להגיד שאני עומדת מאחורי הדעות שלי, שימשיכו בחקיקה, שגם הקול שלי נחשב". בזמן ששתיהן כמעט התחבקו ואני התרחבתי מהתרגשות, מאחורינו הנאום הפך לוויכוח קולני של חצי מהקרון, שהסתיים עם פתיחת הדלתות ובהכרזה של אחד מהחבר'ה עם המגן דוד "המסקנה היא רק ערוץ 14, בלי לזפזפ בפרסומות".
בתחנת נבון התערבבו מפגינים משני צידי המתרס ובפנים התחושות היו מעורבות מאוד, הלב מוצף מהזעם שזורם בינינו. הכול נראה כמו טעות אחת גדולה, כמו זוג שלגמרי שכח איך לתקשר ולמה לכל הרוחות הוא חי ביחד. אין כאן הצעת ייעול, גם לא מסקנה פוליטית, רק תחושה כללית ולא מנומקת שאף אחד מהעקרונות של אף אחד מהצדדים לא שווה את הכאוס. זה לא צודק לוותר ואולי לא חכם ואפילו תבוסתני, אבל מה זה משנה איך מסדרים את הכלים בארון אם הקירות של הבית מתפוררים.
