במאמרו שפורסם כאן בשבוע שעבר, "תיקון עוול היסטורי", הרב יאיר קרטמן מכנה את החלטת בג"ץ מ־2006, שלא לאפשר קיום בוררויות בבתי הדין הרבנים הממלכתיים כ"החלטה שלקחה סמכות מבתי הדין שלא כדין". ייאמר ברורות: זוהי טענה מניפולטיבית ומטעה. בפסיקה זו הם לא פעלו באופן שמכונה היום "אקטיביזם שיפוטי", לא הפעילו את "עילת הסבירות" ולא ביטלו חוק של הכנסת; הם פשוט יישמו את החוק.
בתי הדין הרבניים מוכרים כגוף ממלכתי במדינת ישראל. להכרה זו יתרונות רבים כגון תקציב משמעותי לצורך משכורות דיינים, החזקת מבנים וכדומה. יתרון נוסף הוא שפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מוכרים כבעלי תוקף מחייב במדינה, ובאופן ייחודי לישראל.
אלא שהכרה מדינתית זו מגלמת גם חובות שונים, ובהם הכלל היסודי שלפיו רשות מטעם המדינה אינה יכולה לפעול בלי הסמכה מפורשת בחוק. עיון בחקיקה הישראלית איננו מגלה כל מקור שהוא המסמיך את בתי הדין הרבניים לשמש כבוררים, ולו ברמז (זאת בניגוד לתקופת המנדט הבריטי, שאז הדבר הוסדר בתקנות "כנסת ישראל"; אלא שתוקפן של התקנות פג עם הקמת המדינה, ומאז המחוקק לא מצא לנכון להסמיך את בתי הדין לדון בסכסוכים אזרחיים, גם בהסכמת הצדדים). לכן, פסיקת בג"ץ שלפיה אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בעניינים אזרחיים היא פסיקה שמרנית הקובעת את הדבר הפשוט ביותר: גוף ממלכתי אינו יכול לפעול מעבר לגבולות שהקנה לו המחוקק.
הרב קרטמן קובע כי "הגיע הזמן לקידום השבת משפט התורה". משפט התורה שאליו הוא מכוון, הוא בין השאר המשפט שקבע עד שנת 1992 שאישה תצא מנישואיה בלי כל רכוש משמעותי, למרות השקעה רבת שנים בגידול הילדים ובהחזקת התא המשפחתי. כך קבע בית הדין הרבני שהגב' חוה בבלי, שהייתה נשואה לטייס במשך כמעט שלושים שנה ונולדו להם שלושה ילדים, תצא מקשר הנישואים ללא כל רכוש, באופן שיביא אותה לעוני של ממש. בית הדין קבע שאין לה כל זכאות ברכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, משום שבהלכה לא קיים מושג של שיתוף בנכסים, תוך שהדיינים מסרבים להחיל עקרונות מוכרים אשר היו יכולים לרפא את הפער שבין ההלכה ובין המציאות המתהווה.
פסק הדין של בג"ץ, שהפך את ההחלטה, הוא לשיטתו של הרב קרטמן "כרסום באותנטיות של משפט התורה כמערכת ערכית מובחנת". צר לי כי על כך גאוותו של הרב קרטמן בהציגו את משפט התורה, כאשר דווקא כשמדובר בזכויות נשים נשכחו כל המנגנונים ההלכתיים המאפשרים להכיר בדין האזרחי (מנהג הציבור, דינא דמלכותא דינא, ועוד).
באופן דומה, משפט התורה שאליו מכוון הרב קרטמן קבע גם שניתן לקפח זכויות עובדים (בעיקר עובדות), בהם כאלה שנאלצו לחתום על מסמך לא חוקי של ויתור על זכויות סוציאליות. גם כאן הביא בית הדין לפסיקות קשות אשר פגעו בעיקר בנשים, תוך זניחת כל אותם כלים הלכתיים שמאפשרים להגן על זכויותיהם של עובדות ועובדים.
האם מדינת ישראל צריכה לממן מכיסה מחיקת זכויות יסוד בסיסיות בדמוקרטיה ובהן זכות הקניין, הזכות לשוויון והזכות לקיום בכבוד, לטובת השבת משפט התורה? האם אנו מוכנים להמתין ולצפות באדישות בנפגעים ובנפגעות עד שתפיסות צדק, כמובנם בעת הזו, יתפסו מקום במשפט התורה?
הרב קרטמן מדבר על כך שהחוק עונה על צורך של "אנשים הרוצים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני". חשוב להבין שמי שרוצה היום לפנות לבוררות על פי דין תורה יכול לעשות זאת באופן פרטי, וישנם בתי דין רבים שידונו בעניין בחפץ לב. השאלה איננה האם אזרחים החפצים בדין תורה יוכלו לפעול לפיו; הוויכוח הוא האם הדבר ייעשה במימון ובחסות המדינה. כלומר, האם יש להרחיב את הערבוב בין דת למדינה בישראל, שהוא העומד ביסוד מחלוקות רבות במדינה. האם הרחבה כזו משרתת קידום ערכים משותפים בחברה הישראלית, או שהיא תשמש רק כגורם מקטב נוסף ותרחיק עוד יותר קבוצות שונות זו מזו?
על זאת יש להוסיף את העובדה שמערכת בתי הדין הרבניים היא מפלה בהגדרתה, שכן בתי הדין מתנגדים בכל תוקף למינוי דיינוֹת. זאת גם בהליך בוררות המבוסס על הסכמת הצדדים, שאין כל קושי הלכתי להסכים לעשותו בפני אישה. נוכח מצב זה, האם ראוי שהמדינה תממן גופים מפלים אלו? די לו לפלורליזם בישראל בכך שניתן להכיר בפסקי דין של בתי דין פרטיים, ואין צורך שהמדינה תעשה זאת בעצמה. הרב קרטמן מעלה בדבריו את חשיבות הפלורליזם, אך האם הוא יסכים לפלורליזם בסמכותו של בית הדין לדון בעניינים הנלווים להליך הגירושין, או שמא הפלורליזם נועד לצד אחד בלבד? 
